Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘יהדות’

לרפא עולם שבור: החיים כקריאה לאחריות, מאת יונתן זקס. מבוא מאת בנימין לאו. מאנגלית: צור ארליך. מגיד 2010, 389 עמ'.

פרופ' יונתן זקס, שהיה הרב הראשי של בריטניה, הוא הוגה דעות בעל שיעור קומה, המפגין ידע נרחב ומעמיק בתחומים שונים. לא פחות מכך, הוא מציג גישה מלאת מצפון וחמלה לבני אדם, לחיים וליהדות כפי שהוא רואה ומפרש אותה. יהדות המגלמת קריאה לאחריות אישית וחברתית, תיקון עולם בשיתוף עם בוראו; שעל פי זקס, מזמין אותנו להיות "שותפים במעשה בראשית". הטענה הרדיקלית של הפרשנות שהוא מאמץ היא כי "הבריאה היא הסימפוניה הבלתי-גמורה של אלוהים, והוא הטיל עלינו להשלימה". מכאן שגם הפרדוקסים הידועים של אל כל יכול ושכולו טוב אינם אלא פרדוקסים לכאורה. זה לא שאלוהים לא יכול, זה שהוא רוצה אותנו כשותפים. הוא מטיל עלינו משימה. להכיר במשימה הזאת ובייחודיות שבה היא מתגלמת בחיינו – למצוא את אותו "דבר שאיש מלבדנו אינו יכול לעשות" – זהו הייעוד שלנו. מה שאנו נקראים לגלות ולהגשים. לא קל, ולעיתים אי אפשר לעשות זאת לבד ("אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", הוא מצטט בהקשר זה). אך זה הדבר שייתן לחיינו משמעות ותשוקה. כל אחת מאיתנו נמצאת פה לשם מטרה, שרק היא יכולה להגשים.
כמה חסר אצלנו אינטלקטואל דתי כזקס. וכמה נחוץ הוא ספרו לשיח הציבורי כאן. כמים קרים על נפש עייפה.

המשך…

Read Full Post »

מה זה פינקלר מאת הווארד ג'ייקובסון. מאנגלית: יותם בנשלום. כתר, 2012, 354 עמ'

שאלת פינקלר הוא ספר נפלא. מבריק, שנון, משעשע ואנושי. שזיכה בצדק את מחברו בפרס הבּוּקר לשנת 2010. דבר אחד הפריע לקריאת גרסתו העברית ואציין אותו מיד בהתחלה כדי להיפטר ממנו ולהתענג על כל היתר. למעשה, תיקנתי אותו כאן כשקראתי לספר 'שאלת פינקלר'; שכן השם שקיבל הכותר – "מה זה פינקלר" – הוא תרגום לקוי הן ליטראלית הן מהותית. The Finkler Question היא אנגלית פשוטה שתרגומה המדויק והלא מסובך הוא 'שאלת פינקלר'. אך גם מבחינה תוכנית, הספר עוסק למעשה ב"שאלת הפינקלרים"; כאשר "פינקלר" – סאם פינקלר, אחד מידידי המספר ומגיבורי הספר – נהפך לשם נרדף ל"יהודי". השאלה המעסיקה את המספר, אפוא, היא זאת הידועה כ"שאלת היהודים". התרגום שנבחר הוא לא רק לקוי אלא עילג. לבד מזאת התרגום נקרא בשטף אף כי ניתן אולי פה ושם לחלוק על ההגייה שנבחרה.

המשך…

Read Full Post »

כשדווח בזמנו על התכנית החדשה למורשת ישראל שמתכוון שר החינוך להכניס לכיתות היסוד, שבה ילמדו בין השאר פרקי אבות, יכירו את סידור התפילה ועוד – לא הצטרפתי להזדעקות הכללית, האוטומטית כמעט, נגד היוזמה. לא חשבתי שיש כאן משהו שצריך להתנגד לו באופן עקרוני  או כרפלקס מותנה. כך גם אמרתי לכתבת הארץ תמר רותם, שדיברה איתי במסגרת כתבה קצרה שפורסמה בגלריה אתמול. ללמוד פרקי אבות? אני בעד. לא נראה לי רע להכיר את התרבות היהודית, שהצמיחה נכסי צאן ברזל גם לתרבות העולמית. היא איננה קניינם של הדת או של הדתיים. שלא אסמיק מבושה, כמו שקרה לי, כשאקרא עורכת דין רבת מוניטין מספידה את השופט המנוח חיים כהן במילים “אהבתי את אדוני”. בלי להיות מודעת כלל להקשר של הביטוי הזה ועד כמה הוא לא מתאים. וגם ביקורת צריכה מסד. מה גם שרותם סיפרה לי שההיבטים ה”יהודיים” של תכנית הלימודים הזאת הוכנו ברוח פלורליסטית, על-ידי תנועת בתי המדרש.  ואולי הכי חשוב: כל דבר תלוי איך מלמדים. כאן אני קצת יותר ספקנית, אמנם, האם תתקיים הוראה ברוח פתוחה וביקורתית, בעיקר בחטיבת הציונות שצורפה. אם לשפוט על פי הרוח שנושבת מהצמרת של משרד החינוך, תרתי משמע, קשה להאמין שכך יקרה. יו”ר המזכירות הפדגוגית צבי צמרת מבקש לשכתב את ספר לימודי האזרחות, פורסם בשבוע שעבר. הספר ביקורתי מדי “כלפי המדינה”. הוא יוצר תחושה שהכול רע. בהזדמנות אחרת אמר, כך דווח, שהוא לא אוהב את הקביעה בספר שמאז הקמתה מפלה מדינת ישראל את אזרחיה הערבים. ככה זה, יש כאלה שקשה להם עם המציאות אז הם שוברים את המראה. גם לימור לבנת הגיבה באופן דומה כלפי מחאת השחקנים.

המשך…

Read Full Post »