Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יום השואה’

הפוסט אני חלק מהציבור הזה, שנכתב לפני שנה בעקבות יום השואה, היה רלוונטי גם השנה. שכן גם אתמול לא נמלטנו ממאמר בסדרה "למה לא עמדתי בצפירה" (אתר הארץ, במינוי או הרשמה). ריבוי ה"לעזאזל" במאמר כנראה אמור לשכנע אותנו – עיתון לאנשים חושבים, בכל זאת.

הפוסט המקורי די ממצה, לדעתי, ומומלץ לקרוא אותו (במיוחד לפני שמגיבים, אם יותר לי לבקש). אבל המאמר האחרון מאיר ומחדד נקודה נוספת. והיא מה בוחרת הכותבת לעשות? התופעות שהיא מתקוממת כנגדן במאמר כולן ראויות לדיון ואף ליותר מכך. כך, אפשר לנסות לשנות את מה שמקומם בניכוס הלאומני והפוליטי של המסר. ואפשר להציע אלטרנטיבות. במקום זה בוחרת הכותבת לא לעמוד בצפירה. (וכמובן לרוץ לכתוב על זה בעכבר תל אביב. שאולי כדאי לזכור גם את זה לגביו, אפרופו. ל”הורים שהיו בשואה” יש כל מיני הקשרים, מסתבר, כמו שאמר מישהו…). איזו מחאה! איזה מאבק, איזה מאמץ לנסות לשנות כאן משהו! מה הפלא שהשמאל בארץ נראה כמו שהוא נראה.
איך כתב חבר לעט בפייסבוק? השמאל בארץ מיטיב להתלונן!

זה לא שלכתיבה אין חשיבות. זה שכשהקושי לגלות אמפתיה לציבור שבו הוא חי מתחבר לאוורור “לעזאזלים” במקבילה הווירטואלית לבועה של מלצ’ט פינת שינקין במקום לפעולה פוליטית – נו, רחוקה הדרך לשלטון. ואפילו להשפעה ולשכנוע בדרך לשינוי.

בהקשר זה יש לציין, בשולי הדברים, כי יש מי שייקלעו לדילמות של ממש: האם “מותר” לחתום על עצומה נגד לימודי השואה בגני הילדים, כשיוזמה מזדהה כתא”ל במילואים(!) שהיה מיוזמי משלחות צה”ל בפולין(!) אבוי, החיים קשים. משטרת ה-politically correct, הושיעי נא!

אני חלק מהציבור הזה
האסימטריה של האמפתיה

 

Read Full Post »

טרנד חדש מתהווה לו, ואני לא ידעתי. לא לעמוד בצפירת הדומייה של יום השואה. בהפגנתיות. עד כדי כך שיש מי שמספרים לנו במילייה הזה שהם דווקא כן עומדים, ולנוכח הטרנד, בהפוך על הפוך, זה כבר המעשה החתרני!

בתחרות של מי יותר חתרני / שמאלני / רדיקלי / קיצוני אף פעם לא השתתפתי, יש להודות. לא שפחדתי ליפול מהקצה (אל דאגה: לא באמת נופלים. זה עיגול ורק מתחברים בו לקיצונים מהצד השני), כמו מטעמים של דבקות באמת פנימית.

באחד מפרקי הסדרה על ישעיהו ליבוביץ שהוקרנה לאחרונה, הוא נשאל אם הוא עומד בצפירה. האמת שאינני זוכרת אם מדובר בצפירה של יום השואה או של יום הזיכרון (שיש לשער שלגביה מתנהלת התחרות אף ביתר עוז, מכוח קל וחומר). הוא ענה בהשתוממות: איזו שאלה? אני חלק מהציבור הזה. המראיינת ניסתה להקשות, שבה ושאלה למה הוא עומד. והוא שב וחזר על אותה תשובה.  כאומר: אין כאן מה להקשות, לא תקבלי תשובה אחרת. אני חלק מהציבור הזה. זאת התשובה ואין בלתה.

המשך…

Read Full Post »

הדיסקליימר הכי נפוץ שראיתי בימים האחרונים לפני סטטוסים הוא “בתור משפחה שכולה מותר לי להגיד” או “גם אני בן/בת למשפחת השכול, אז…”. אחר כך באות הדעות: נגד/בעד טקסי יום הזיכרון; נגד/בעד הנפת דגל ישראל ביום העצמאות; נגד/בעד שירים מסוג מסוים ברדיו.

טקסים הם עניין חברתי. טקסי זיכרון הם דרך שבה החברה בוחרת לזכור ולהנציח את זכר הנופלים. הם חדורים, כמובן, גם במשמעויות אידיאולוגיות וחברתיות כוללות יותר; מהווים דרך לחיברות ולהעברת מסרים וערכים לדור הצעיר. חינוך או אינדוקטרינציה, אשה אשה על-פי השקפת עולמה. ככאלה, הם אמורים להיות מושא להתדיינות, לוויכוח, לשיח ציבורי. כל בני החברה זכאים להביע בו את עמדתם. מה הקשר בין דעה בעניינים האלה לבין הביוגרפיה הפרטית של הדובר/ת?

המשך…

Read Full Post »