הפוסט אני חלק מהציבור הזה, שנכתב לפני שנה בעקבות יום השואה, היה רלוונטי גם השנה. שכן גם אתמול לא נמלטנו ממאמר בסדרה "למה לא עמדתי בצפירה" (אתר הארץ, במינוי או הרשמה). ריבוי ה"לעזאזל" במאמר כנראה אמור לשכנע אותנו – עיתון לאנשים חושבים, בכל זאת.
הפוסט המקורי די ממצה, לדעתי, ומומלץ לקרוא אותו (במיוחד לפני שמגיבים, אם יותר לי לבקש). אבל המאמר האחרון מאיר ומחדד נקודה נוספת. והיא מה בוחרת הכותבת לעשות? התופעות שהיא מתקוממת כנגדן במאמר כולן ראויות לדיון ואף ליותר מכך. כך, אפשר לנסות לשנות את מה שמקומם בניכוס הלאומני והפוליטי של המסר. ואפשר להציע אלטרנטיבות. במקום זה בוחרת הכותבת לא לעמוד בצפירה. (וכמובן לרוץ לכתוב על זה בעכבר תל אביב. שאולי כדאי לזכור גם את זה לגביו, אפרופו. ל”הורים שהיו בשואה” יש כל מיני הקשרים, מסתבר, כמו שאמר מישהו…). איזו מחאה! איזה מאבק, איזה מאמץ לנסות לשנות כאן משהו! מה הפלא שהשמאל בארץ נראה כמו שהוא נראה.
איך כתב חבר לעט בפייסבוק? השמאל בארץ מיטיב להתלונן!
זה לא שלכתיבה אין חשיבות. זה שכשהקושי לגלות אמפתיה לציבור שבו הוא חי מתחבר לאוורור “לעזאזלים” במקבילה הווירטואלית לבועה של מלצ’ט פינת שינקין במקום לפעולה פוליטית – נו, רחוקה הדרך לשלטון. ואפילו להשפעה ולשכנוע בדרך לשינוי.
בהקשר זה יש לציין, בשולי הדברים, כי יש מי שייקלעו לדילמות של ממש: האם “מותר” לחתום על עצומה נגד לימודי השואה בגני הילדים, כשיוזמה מזדהה כתא”ל במילואים(!) שהיה מיוזמי משלחות צה”ל בפולין(!) אבוי, החיים קשים. משטרת ה-politically correct, הושיעי נא!
אני חלק מהציבור הזה
האסימטריה של האמפתיה
קרוא וכתוב 