תום שגב מקדיש את רוב טורו בהארץ השבוע לפרשת קם, כמו עוד כותבים שגויסו להגן על התנהלות העיתון בפרשה. (כולל אלן דרשוביץ, שבד”כ מוקצה מחמת מיאוס בהארץ מחמת דעותיו, אבל המטרה מקדשת וגו’). התוצאה היא גיליון של אפולוגטיקה מביכה.
אבל נניח לזה. כותב שגב:
“ספר חדש שיצא לאור בימים אלה מכיל מאמר הקובע כי האי-ציות הוא הרעיון הפוליטי העיקרי שתרמה היהדות לתרבות המערבית. הספר ‘מחשבות על דמוקרטיה יהודית’, בעריכת בני פורת בשיתוף עם אביעזר רביצקי, יצא בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה; המאמר הממקם את האי-ציות במרכז המחשבה המדינית היהודית מעניין בעיקר בשל זהות מחברו: ד”ר יורם חזוני”.
שגב ממשיך ומסביר שחזוני עומד בראש המכון לפילוסופיה של מרכז שלם, אחד המעוזים האחרונים של הניאו-שמרנות האמריקאית, ומביא מדבריו.
הספר אולי חדש, אבל הרעיון של המאמר (ואולי גם הוא עצמו?) ממש לא. ב-24.3.1999 פירסמתי בהארץ ספרים ביקורת על הספר ‘אי-ציות ודמוקרטיה’, בעריכת יהושע וינשטיין, שיצא בהוצאת מרכז שלם.
בין השאר כתבתי שם:
המבוא, שמתארך לכדי חלק שלם בספר, עוסק בשורשיו היהודיים של הסירוב, וטוען כי המחשבה היהודית, בעיקר בהתגלמותה במוסר הנביאים, היא היא שנתנה לעולם את החובה לסרב לחוקים לא-צודקים (כאשר אלו הם חוקי המדינה, כמובן, לא חוקי האל).
המבוא, האוחז כ-60 עמודים, נקרא ‘המקור היהודי למסורת האי-ציות המערבית’. והוא נכתב בידי לא אחר מ… יורם חזוני.
ואם אתם כבר כאן, עוד שתי פסקאות ממה שכתבתי אז על המבוא הזה (הביקורת המלאה על הספר כאן):
אין זה בלתי-מעניין לקרוא מסה שעוסקת בעמדות היהדות (יהדות, יש לזכור, לעולם אינה עמדה אחת אלא ריבוי שלהן) כלפי הסירוב האזרחי. תחושת האי-נוחות נובעת מכמה מקורות. ראשית, הצורך חסר-המנוח להוכיח שגם בנושא הזה ניסו לגזול מן היהדות את הבכורה והעניקו אותה ליוונים הקדמונים. אנטישמיות, אתם יודעים.
שנית, הדחף "לייהד" כל השקפה אינטלקטואלית ולנכס אותה לעצמנו, כאילו תוקפה האוניוורסלי אינו מספיק. שלישית, הניסיון לטעת את סרבנות הימין המודרנית בציוויי היהדות; ומשעה שזוהי אינה עמדה פוליטית אלא דתית, היא מקבלת נופך וחיוב אחרים.
אבל עכשיו ההקשר קצת אחר. עכשיו בית המדרש של מרכז שלם כמקור רק מגביר את ה-appeal. כי עכשיו חשוב להוכיח שאי-הציות איננו לא-פטריוטי. אדרבה, זה יהודי לעילא.
קרוא וכתוב 