בכתבה עונת הציד, שפורסמה בסוף שבוע של מעריב, מצוטט אסף חיון, פקח עברי (ההדגשות שלי):
"אני לא מתבייש במה שאני עושה. זאת עבודת קודש. אני מסתובב ברחוב עם חזה נפוח. האנשים האלה חושבים שהם מסכנים ואוי למה אנחנו מגרשים אותם. הם מזהמים את המדינה בסמים ומחלות ולוקחים מקומות עבודה למובטלים שלנו. למדינה יהיה יותר טוב אם יהיו עבודות למובטלים. הם באים ונשארים וגם מביאים ילדים. תסתובבי קצת בלוינסקי ותראי מה הולך שם. זיהום ולכלוך. זה רחוב בתל אביב, לא בתאילנד. הם יכולים להדביק במחלות. עושים שודים וגניבות. צריך להרחיק אותם. כן, הם מסכנים, והם בסך הכל באו לעבוד. אבל גם אני עובד עכשיו ואם אני לא אעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה. אני מקצועי. כשאני על מדים אין רגש".
אוי לעיניים שקוראות. את דבריו של נציג הרשות המבצעת במדינת היהודים, 70 שנים לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה. העיניים קוראות והלב מסרב להאמין. מסרב להאמין שמיטב הז'רגון האנטישמי שגור על שפתותיו של פקח יהודי. שבני-אדם מושווים אצלו ללכלוך, לזיהום המפיץ מחלות. הלב מסרב להאמין והיד מתקשה לכתוב. אילו מילים אפשר למצוא לנוכח החרפה הזאת?
האם באמת לא למדנו כלום? האם גם לאחר המאה הרצחנית שנקראה המאה ה-20 עדיין איננו מבינים איזו סכנה טמונה בהשוואת בני אדם לזוהמה, בהאשמתם בהדבקה במחלות? האם לא ראינו די והותר למה הובילה שפה כזאת? המשך…
קרוא וכתוב 