בזמנו כתבתי רשימה קצרה – האחר הוא הלא גבר – על כך שמכינויי הגנאי שקיבל ג’ורג’ עמירה בן ה-11 בבית ספרו – הומו, בת, מעודדת, קוקסינל, לא שייך לקבוצת הבנים, קול של בת – עולה כי הקללה האולטימטיווית היא “להיות בת”. או “לא שייך לקבוצת הבנים”. בקיצור: להיות לא גבר.
לא רק בבית הספר. גם בפוליטיקה של “הגדולים”. לא שהיינו צריכים את זה כראיה, אבל תמיד טוב ששמים לנו את זה בגדול מול העיניים. כך קצת יותר קשה להתחמק ולתרץ.
כמה נשים יש באמת ברשימה של העבודה לכנסת הבאה? לא שלוש נשים בחמישיה הראשונה – כל החמישיה הראשונה מורכבת מנשים. כך רצו ה”בדיחות”. מה אגיד? ROFLOL.
כי לקרוא למישהו “אשה” זה ביטוי פג’ורטיבי. ממעיט ערך. מזלזל. “גבר”, לעומת זאת, ממשיך להיות מלה נרדפת לתכונות חיוביות. ולרמוז שמישהו הוא “לא גבר”, אשה רחמנא ליצלן – זהו העלבון האולטימטיווי. ספרו לי עוד על פוסט-פמיניזם.
איור: אורית עריף
קרוא וכתוב 