בהרצאה מעניינת מאוד שנשא מייקל איגנטייף באוניברסיטת ליידן שבהולנד, ‘אומץ אזרחי והדמיון המוסרי’ (PDF), הוא חוזר במקום מסוים על רעיון שכתב אודותיו כבר במאמר קודם, בהתבסס על אבחנתה של חנה ארנדט. כאן הוא אומר:
כאשר האזרחות שוב לא הוכחה כחזקה דיה כדי להגן על היהודים, האם האנושיות הפשוטה תפסה את מקומה? בכמה מקרים, רחמים, חמלה ואמפתיה הובילו לפעולות הצלה. לרוע המזל היה זה החריג, לא הכלל. כאשר היהודים הופשטו מאזרחות, גורשו מקהילות, כאשר נכפה עליהם לשאת את הטלאי הצהוב, כאשר יכולים היו לפנות רק לחמלה מאחיהם בני האדם, היה זה מאוחר מדי. יהודים ברחבי אירופה גילו את האמת המרה שבמילותיה של חנה ארנדט, שנכתבו ב-1948: “נראה כי אדם שאינו אלא אדם איבד את עצם האיכויות שאיפשרו לאנשים אחרים להתייחס אליו כאל אחיהם”.
קרוא וכתוב 