בפוסט האחרון עמדנו על כך כי נשים חזקות המועמדות לכנסת במקום ריאלי זוכות אצל הפרשן הפוליטי יוסי ורטר לתואר “ילדות שובבות”; וחטאיהן – החל מג’ינג’יוּת וכלה בישיבה על שולחן – נמנים ומוזכרים. אפשרות אחרת היא לנהוג מנהג נחום ברנע, ולתאר פוליטיקאית כזאת, שעה שהיא רצה בבגדי ספורט מהוהים על חוף הים, כמופיעה “בבגד גוף שחור, צמוד, חושפני, שנועד להבליט את מה שביקשה להבליט”. נו בטח, אחרת איך תיבחר. (“היום, אני משער, היא יכולה להרשות לעצמה להצטלם בלבוש מלא”). דווקא זאת ש”אוכלת בידיים” זכתה אצלו באותו טור למחמאות על רצינות, כנות ומאבקה העקבי, במסגרת הטקטיקה הידועה של הפרד ומשול. אבל אז היא עוד לא היתה מועמדת.
ברם מה קורה אם הן בכל זאת מצליחות בפוליטיקה ואפילו נהפכות – אבוי – למנהיגות של מפלגה או רשימה? יש שלוש כאלה בזירה הפוליטית הישראלית, כידוע. ובכן, בסוף השבוע קיבלנו את התשובה. או אז הן שלוש הוויבערס (או “שלושת הוויבערס”, אם להשאיר את העברית הקלוקלת המקורית).
טל שניידר הביאה בבלוג שלה את ההגדרה ל’וייבערס’ כפי שמופיעה במילון הסלנג השלם של רוביק רוזנטל: 1. נשים הנוהגות לפטפט ולרכל. 2. נשים יהודיות פראיות ומטורללות.
אל דאגה, אם כן. תמיד יבוא הגבר – ולענייננו אין זה חשוב אם הוא הפוליטיקאי עצמו או רק מי שמפרשן אותו – ויעמיד אתכן, וייבערס, במקום.
ממש sequel.
קרוא וכתוב 