קרוא וכתוב

א. “מרפאה” בקופת חולים. בחדר הכניסה לבדיקה אחות כעסנית עושה טובה וקבלה. אני מסתכלת סביבי ונדהמת לראות שמשמאל שלוש מיטות, כשעל אחת מהן מצונף חולה ישן בחלוק, מתאושש מההרדמה לאחר הבדיקה, בלי שום הפרדה. בחדר תחנת רכבת של אנשים שנכנסים ויוצאים, אני נשאלת (בעמידה) שאלות על עניינים רפואיים רגישים, כולל היסטוריה רפואית ומשפחתית, וחולה שכבודו ופרטיותו מופקרים. אני נותנת ביטוי לתדהמתי.
תוצאה 1 – האחות: “אבל גם את באת לבדיקה”.
תוצאה 2 – הווילון מוסט. מתברר שאפשר.
תוצאה 3 (אחרי שאני מבקשת מהרופאה שכשיוציאו אותי מההרדמה יסגרו את הווילון ב”חדר ההתאוששות” שכזכור הוא גם חדר הכניסה והקבלה) – הרופאה: “טוב, הוא לא ערום”. אני: “הוא לא ערום, אבל לחולים יש זכות לפרטיות ולכבוד”.
התוצאה האולטימטיווית: אני מוכרזת לא רשמית לטראבל מייקר, נהפכת לאויבת המערכת ומקבלת יחס בהתאם.

ב. מתברר שהחדר השני, שאליו עברתי עם חלוק מהחדר (“אבל הוא לא ערום”) ההומה ובו אני יושבת לרגע עם הרופאה כדי לחתום על טופס ההסכמה, הוא הוא החדר שבו מתבצעת הבדיקה הפולשנית. אין דלת בינו לבין חדר הקבלה שבו כל ההמולה שתוארה לעיל. מציבים פרגוד בד קליל ש”יחצוץ”. הפרטיות חוגגת כבר אמרנו. עכשיו גם ההיגיינה.

לא תקציבים ולא עבודה קשה. רק הסטת וילון. לשמור על פרטיות וכבוד. לזכור שהחולה הוא אדם.

ג. אני בוכה כל הדרך הביתה. אבל זה כי הבדיקה לא הצליחה וצריך לחזור עליה.

מה צריך להיות השיעור הראשון בבי”ס לרפואה

Read Full Post »

אתר אינטרנט יעביר בשידור חי את המתתו של חולה סרטן סופני בשוויץ. משפחת החולה תקבל תשלום עבור זכויות השידור והחולה אמר שהוא אסיר תודה לאתר על שהוא מאפשר לבני משפחתו רווחה עתידית בזכות זה.

מצד הצופים לא מדובר רק במציצנות, כפי שהכתיר זאת האתר העברי המדווח על הידיעה בדיילי מירור מייל (כולל שגיאת הכתיב המביכה). מדובר באותו עירוב של יראה ומשיכה מורבידית שחשים בני-אדם לנוכח המוות. מצד האתר מדובר, כרגיל, בתשוקה לרייטינג; באותו רצון בלתי-מרוסן לגזור קופון. אבל אני רוצה להתעכב דווקא על הצד של האדם ומשפחתו. לא בהקשר של שאלת ההתאבדות/המתת החסד, המעלה ללא ספק בעייתיות מוסרית, אלא בזה של שידור הארוע.

יתכן, כמובן, שהחולה נמנה עם אותם אנשים המבקשים לשדר כל תג ותו מחייהם. ואם מהחיים, למה לא מהמוות? אבל תגובתו כפי שמובאת מצביעה, דומני, על כיוון אחר של תשובה. של מחסור קיצוני שהנואשות הצומחת ממנו מוכנה להסכין עם הכול. מי שאין לו דבר להוריש לבני משפחתו ישדר בשידור חי את מותו כדי שיישאר להם משהו. אולי את מה שהיה להם, אם היה, כילו בטיפול היקר במחלתו. מה שמדגיש עוד יותר את חשיבות השאלה עם מי עושים חסד בהמתת חסד. האמנם עם החולה או שמא עם הסובבים אותו והמטפלים בו? האם אפשר להפריד באמת את הסבל של החולה מהחשש שלו ליפול לנטל על מקורביו? נטל טיפולי ורגשי אך פעמים רבות גם כספי?

הפוסט הזה לא בלתי-קשור לקודמו, בשאלת הפונדקאות. כמו לפרקטיקות אחרות שאנחנו מתירים בשם ליברליזם חסר גבולות המתיר למכור הכול ובעיקר להפוך כל דבר לסחורה. כנראה שאין זה מקרה שהפרופסור שהמליץ לתלמידותיו בזמנו לרדת לרחוב לעשות מספר כשהלינו על מחירו של הספר היקר שנדרשו לקרוא בקורס שלו, גם הגן על סרטי סנאף כביטוי לערך אסתטי. זנות, סחר באיברים, פונדקאות – כולם ניזונים מחברה המאפשרת "בחירה" בין עוני ומצוקה לבין מכירת הגוף; חברה שרחוקה ת"ק פרסה מלהיות חופשית באמת. כבר כתבתי בעבר כי החופש להימכר אינו משרת את האינטרסים של הנמכרים אלא של הקונים. איסור על אדם למכור את איבריו או את גופו הוא ביטוי לתפיסתנו את האדם כבעל כבוד אנושי שאינו סחיר בשוק. לכן איסור כזה אינו הגבלת חירות אלא הגברתה.

הרחבת תחום המאבק משמעה שהדיבור על חיים בכבוד יתייחס לא רק למטרות הראויות של דיור הולם, משכורת הוגנת, תנאים סוציאליים ואפשרות לגדל ילדים. אלא לחברה שאיננה גוזלת מבני-אדם את כבודם האנושי הבסיסי ביותר. איננה דוחפת נשים למכור את גופן או את רחמן; איננה דוחפת א/נשים למכור את איבריהם או את מותם.

עוד בנושא:
של מי החיים האלו? – גרסת הרוצים לחיות / המקרה של טרי שייבו / חסד עם מי?

Read Full Post »

ענת גוב כתבה מחזה חדש שנסוב על מחלת הסרטן שבה חלתה ועל השאלה של סירוב טיפול. אפשר לומר לא מעט דברים טובים על הראיון איתה שערך יאיר לפיד. על הדמות המרשימה המצטיירת, על הדיבור הגלוי והשימוש במונח סרטן (במקום “המחלה ההיא” או רק תנועת הראש של החשיבה המאגית, או היופומיזם של “מחלה קשה”); על ההחלטה לא לקבל כימותרפיה (אך כן לקחת תרופות אחרות, העניין לא היה ברור עד הסוף); ועל חוסר הפחד למות. אפשר גם לתהות על חלק מהדברים או על דברים אחרים, מה גם שלא כל המידע הרפואי היה גלוי לפנינו. את הדיסקליימר שמרו בערוץ 2 לסוף הכתבה, כשהם מדגישים שלא מדובר בהמלצה לא לקבל טיפול, שיש טיפולים המאריכים חיים ואף מרפאים סרטן.

צריך אולי להתייחס לראיון בהסתייגות המתבקשת: ייתכן שהוא לא היה מתקיים לולא הצורך לקדם את ההצגה החדשה. (שהקטעים שהוקרנו ממנה לא הפילו אותי, בלשון המעטה). במאמר מוסגר, משונה קצת להצהיר כמו לפיד שסרטן בדרך כלל לא נחשב לחומר טבעי לקומדיות, ממש באותו זמן שבו מקרינים בהוט את הסדרה ‘במזל סרטן’ (The big C). אבל הבעיה הקשה היא אחרת.

המשך…

Read Full Post »