אדם קורא את הראיון שנתן מנהל איכילוב גבי ברבש ועלול להזדקק לרופאת השיניים. שמא לא יצליח לאסוף את לסתו שנשמטה מהרצפה.
לא שיש הרבה חדש בדברים. זה הריכוז שלהם שמעלה את הצחנה השמימה. שואלת את עצמה הקוראת למה היא נדהמת כל פעם מחדש. וטוב שכך, כי אלמלא היינו נדהמים, סימן היה שהכול באמת הרוס כאן עד בלי תקנה. כשהתגובה נרעשת ומתקוממת, יש תקווה. עד כדי כך בכל זאת מדהימה הקריאה, שלרגע עולה המחשבה שמא ברבש צריך בכלל לקבל ח”ח על הכנות; על כך שאינו מסתתר ומציג את הדברים כפי שהם. מדמנה. ומיד להתעשת ולהבין שהנורא מכול כאן הוא בדיוק זה: חוסר הבושה. בושה היא רגש מוסרי המצביע על מצפון ועל אפשרות תיקון. כשזו נעלמת אנו נזקקים לעיתים למכשירים חיצוניים שאוכפים על אנשים את מה שנעלם ממצפונם. אינני יודעת אם יש בחלק מהדברים עילה לחקירה שמא מדובר בעבירות על החוק. למען האמת, זה פחות מעניין אותי: מדובר בעיוורון מוסרי. כשהדברים מוצגים כ“זוהי דרך העולם, ככה זה, אין מה לעשות” – חוסמים כל אפשרות לשינוי, שתמיד קיימת. תמיד יש מה לעשות! אם משתמע גם ש”ככה זה וזה בסדר” – נותנים לזה גם גושפנקא מוסרית. תוך התעלמות בוטה מכך שצדק משמעו, בין השאר, ארגון של חברה באופן שיפצה על אי-השוויון הטבעי, ולא יקבל אותו כמצוי ורצוי גם יחד.
Posts Tagged ‘כוח’
הכוח המשחית: גבי ברבש כמשל
Posted in חוק ואתיקה, tagged איכילוב, בתי חולים, גבי ברבש, התפוררות, כוח, רגולציה, רופאים, שלומי קונסטנטיני on 30 במאי 2014| 2 Comments »
אנחנו כאן אורחים לרגע
Posted in פלסף, שונות, tagged אביעד הכהן, בגובה העיניים, המצב האנושי, ישעיהו ליבוביץ, כוח, פרשת בהר, שמיטה on 11 במאי 2014|
מפרשת בהר שנקראה אתמול – הפרשה העיקרית הפורשת את החוקה הסוציאלית של התורה – מרבים לצטט את “והארץ לא תימכר לצמיתות”. פחות מצוטט המשך הפסוק; שהוא הנותן את הנימוק, את הטעם למצווה: “כי לי הארץ. כי גרים ותושבים אתם עמדי”.
כולנו, במילים אחרות, אורחים כאן. אצל הבל’בית. והדברים נאמרים בהר סיני, לבני ישראל (“וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמור דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם…”). זה העם שלפני שתי פרשיות נצטווה “קדושים תהיו” (ודוק: לא קיבל את התואר קדוש כדבר מה נתון אלא נצטווה למאמץ להיות קדוש, ולרשימת מצוות). זה שכל מוצאי-שבת מציינים את ההבדלה בינו לבין “העמים”. גם הוא רק גר ותושב. ולא רק במצרים היה כזה (“כי גרים הייתם בארץ מצרים”) – גם כאן, בארץ ישראל. אתם, אנחנו, רק גרים ותושבים. זהו המצב האנושי.
למי למי יש יותר כבוד
Posted in שונות, tagged אוניברסיטת חיפה, דוקטור לשם כבוד, דרור אטקס, חופש אקדמי, ישראל אומן, כוח, שמאל on 5 בינואר 2014| 11 Comments »
על פי הפרסום, אוניברסיטת חיפה החליטה שלא להעניק תואר דוקטור לשם כבוד לפרופ’ ישראל אומן, חתן פרס נובל. פרסום חריג, שכן בדרך כלל מפרסמים מי כן מקבל את התואר, וכרגיל במקרים אלה יש לשאול למי היה האינטרס להדליף את המידע (ולפגוע גם בהליכים המתקיימים בדרך כלל באופן חשאי ולא בלי סיבה). למעט ציוץ בנושא לא כתבתי על כך, אולי כי קצת התעייפתי מלהצביע על האופן שבו השמאל בוגד באופן שיטתי במורשתו. בניגוד לערכים שהוא אמור לקדם, הליברליזם והסובלנות שלו, וגם זכויות האדם, מוגבלים רק למי שהוא מסכים איתם. מרגע שיש לו כוח הוא מתעלם מהליכים דמוקרטיים או מצדיק את שלילת זכותם של אחרים בדיוק כמו אלה שהוא מלין עליהם. נשארנו, אפוא, עם מאבקי כוח נטולי ערכים.
זאת לא הפעם הראשונה שזה מופיע גם בהקשר האקדמי. “כשמנסים לחסום אותם – זאת פגיעה בלתי נסלחת בחופש הביטוי; כשהם מנסים לחסום אחרים – זאת פעולה מוצדקת נגד הפאשיזם. כשמפקחים על מה שהם אומרים בכיתה – זאת פגיעה אנושה בחופש האקדמי. כשהם מבקשים לפסול מינוי אקדמי – זה קידום ערכים ראויים.” כך כתבתי בזמנו בפוסט על חופש אקדמי נוסח השמאל, בהקשר של סיפור אחר.