על כלכלה, תבונה, פוליטיקה וכוח
בשעת צהריים, בדרך, אני שומעת ראיון ברדיו עם שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, על קריאת החרם של הפלסטינים על תוצרת ההתנחלויות. ברוש, כמו כל כובש נאור, הסביר שהוא דואג קודם כל לפלסטינים כי זה יפגע בהם. ההתנחלויות מספקות להם מקום עבודה. ובכלל, מה הם מערבים כלכלה ופוליטיקה. את הפוליטיקה צריך לפתור ליד שולחן הדיונים. אחר כך הוא עבר לאיומים: אנחנו ננקוט צעדי נגד. הם זקוקים לנמלים שלנו. מה הם חושבים, שנגיש להם את הלחי השנייה? ובכלל, הכלכלה שלנו הרבה יותר חזקה. אם רק נתעטש, תראי מה יקרה לכלכלה הפלסטינית, סיים, כמעט באקסטזה.
אז מה הם באמת מערבים כלכלה ופוליטיקה? כביכול כלכלה היא דיסציפלינה נפרדת ומנותקת מכל עניין. ממש מדע טהור. אני דווקא מכירה מכל מקום את הצירוף “חברה וכלכלה”. ממתי כלכלה איננה עניין פוליטי וחברתי, נגזרת של השקפת עולם והכרעות ערכיות? ולמה מערבים כלכלה ופוליטיקה? ולמה היו להסכמי אוסלו נספחים כלכליים?
אפשר להתווכח על מידת התבונה הפוליטית שבצעד. אין ספק שהפלסטינים יפגעו בכך בעצמם. אבל ממה נפשך. הרי מאבק מזוין פסול מוסרית. עכשיו, כשסוף סוף ננקטים צעדים לא אלימים, גם הם נפסלים. תחילה בפטרונות, אבל מהר מאד באיומים ואפילו לא כל-כך מוסווים. אלא שההכרה בכך שזהו צעד שהפלסטינים ייפגעו ממנו רק מוסיפה לערכו. מה הרבותא בכך שאני כצמחונית אכריז שאני מתנזרת מבשר? התנזרות עבורי תהיה ממשהו שאני כן רוצה ואוהבת לאכול, אבל נמנעת. מה הרבותא בכך שלא אעבור על ציווי מוסרי רק כי הוא מתיישב ממילא עם האינטרס שלי? הרבותא היא בכך שאקיים ציווי מוסרי כשקשה לי, כשנוח לי יותר לא לעשות זאת, כשאני משלמת מחיר. “יתגבר כארי”, נפתח השולחן ערוך; גם כשאין הנפש נוטה לכך, לעבודת הבורא.
ומה באמת רוצים מהפלסטינים, שימשיכו לבנות את ההתנחלויות? שיתרמו לכלכלה הקולוניאלית המשתמשת במשאבי השטח לטובתה? אם הם משלמים את המחיר ובכל זאת החליטו לנקוט בצעד הזה – זה רק ראוי להערכה.
ועכשיו מגיעים לשיא. לא כדאי להם. אנחנו הרי יותר חזקים. אם רק נתעטש, תראי תראי מה יהיה. העובדה שישראל הרבה יותר חזקה מהפלסטינים היא common knowledge. די להסתכל על איך משתקפים יחסי הכוחות האלה במספר ההרוגים משני הצדדים מאז תחילת האינתיפאדה הראשונה, אם למישהו נורא דחוף. ובממדי ההרס האחר. אז כן, גם בכלכלה. וגם ביחס לחרם משתקפת הפילוסופיה הקולוניאלית של ישראל במירעה. מצגת של כיבוש נאור במיטב הרטוריקה הפטרונית; ברקע איומים; בסוף ובעיקר כוח.
קרוא וכתוב 