Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘כיבוש’

היא: מה את אומרת על השחקנים שלא רוצים להופיע באריאל?
אני: זכותם. זאת מחאה.
היא: ??!
אני: הם לא פקידים. הם אמנים.
היא: אבל זה אריאל! זאת לא איזו התנחלות… זאת פעם ראשונה שאני שומעת שמדברים על זה ככה.
אני: זאת התנחלות. זאת הבעיה, ששוכחים את זה.
היא: אבל יש שם משפחות!
אני: בכל מקום יש משפחות.
היא: אריאל! אף אחד לא הכריז שזאת לא מדינת ישראל.
אני: הפוך. אף אחד לא הכריז שזאת מדינת ישראל.
      זאת הבעיה, שמתנחלים כמו אלה מקבלים לגיטימציה. שוכחים שהם הלכו להתיישב בשטח
      כבוש. צריך להזכיר את זה. אפילו אם שכשתהיה מדינה פלסטינית אריאל ככל הנראה   
      תשתייך לישראל, כחלק מתיקוני גבול. אני לא מוכנה לתת להם עכשיו לגיטימציה.
היא: אבל זה לא הם הלכו על דעת עצמם. הממשלה שלחה אותם. זה חוקי.
אני: הממשלה שלחה את כל המתנחלים, וזה לא חוקי על פי המשפט הבינלאומי.

השיחה הזאת משקפת את הלגיטימציה שקנו בישראל מי שהלכו לשבת באריאל, במעלה אדומים ובאופן כללי במה שנקרא חמש דקות מכפר סבא. כביכול הם אינם “מתנחלים” ממש. סתם אנשים, כמונו וכמוכם, שקשיי החיים דחפו אותם מעבר לקו הירוק. עניין של יכולת. איך אמרה שם מישהי? היא לא מתנחלת, סתם מורה לספרות. גם מנקה, גם מלבין
נכון: לא מדובר בנוער הגבעות. לא בתפוח ולא בגרעין הקשה של המתנחלים. מדובר באנשים שחיפשו איכות חיים יותר בזול. אבל הם בחרו לעשות זאת בשטח כבוש. אני, למשל, ועוד כמה אנשים בסביבתי, לא קנינו שם דירות, למרות שהן יותר בזול. אז מי שעשו זאת לא יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם. גם אם עיקר הטענה צריכה להיות מופנית כלפי ממשלות ישראל לדורותיהן ומדיניותן. הם יושבים על שטח לא להם. הם נוטלים חלק פעיל במדיניות המנצלת את משאבי הקרקע והמשאבים האחרים לטובת האוכלוסייה האזרחית של המדינה הכובשת תוך הפרה של הדין הבינלאומי. שכניהם ודיכוים נעלמים מעיניהם. אולי, בין השאר כי אסור להם לנסוע על אותם כבישים, שנסללו על אדמתם שהופקעה לשם כך.

גם אם אינני חושבת שצריך להפוך את האנשים האלה לאויב, את הבחירה הזאת שלהם בהחלט מותר לשפוט. מותר להזכיר למי שמעדיפים לעצום עינים ולהציג עצמם כ”כמונו כמוכם” – שהם בחרו אחרת. בחירה שיש לה השלכות ותוצאות מוסריות ופוליטיות.

פוסט קודם בנושא: כדי שלא נמות מהאמת

כל האמצעים כשרים: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית (בצלם)

Read Full Post »

הכול התחיל בטוויטר. שם צייצתי על השאלון שמאפשר לכם לדעת מה אתם באמת יודעים על הכיבוש, שהעלה המוקד להגנת הפרט. מסוג השאלונים שאפשר רק להיכשל בהם: או בציון או במציאות. כל ציון שמקבלים בו מעורר רגשות מעורבים. קיבלת ציון גבוה? את מודעת מאד לכל עוולות הכיבוש, אבל גם התאמת את מחשבתך למציאות הבלתי נסבלת הזאת. קיבלת ציון נמוך? לא חשבת מספיק גזעני, או סתם היית אופטימית. יש מי ש”הכשילה” אותו השאלה הבאה:

מי רשאי להיכנס למרחב התפר (השטח בין הקו הירוק לגדר ההפרדה), ובאילו תנאים?

  • למעט גורמים צבאיים, אף אחד לא רשאי להיכנס לשטח.
  • רק פלסטינים שהוכיחו זיקה לשטח וקיבלו היתר מיוחד.
  • רק פלסטינים המחזיקים בהיתר, וכל יהודי באשר הוא, כולל יהודים שאינם אזרחי ישראל.
  • רק גורמי צבא ומתנחלים המתגוררים באזור.

זהירות ספוילר: אני מתכוונת לגלות כאן את התשובה.

המשך…

Read Full Post »

בן 40

גם אני בכיתי כששחררו את ירושלים; כך קראו לזה אז. הייתי בת שש. שכבתי על הספה בחדר של ההורים (בקיבוץ כל דירה נקראה 'חדר', כי פעם זה היה גודלה. אבל ב-67 בית הורי באמת היה חדר וחצי). אבא שלי היה מגויס למילואים, וברדיו הודיעו על שחרור ירושלים. המתח שהצטבר בימי המלחמה (בימי ההמתנה אימנו אותנו בגן לרוץ אל השוחות כשנשמעת אזעקה) וגודל השעה שחילחלו אל הנפש הרכה עשו את שלהם, והדמעות הגיעו.
ירושלים מזמן לא מאוחדת, כפי שיודעת כל ירושלמית. לא יועילו כל הפראזות המושמעות ב'יום ירושלים', שהכיבוש – לא השחרור – נעדר מטקסיו וחגיגותיו לחלוטין.

הכיבוש הזה הוא בן 40 בעוד שלושה ימים. משמעות הדבר, בין השאר, היא כי גדל כאן יותר מדור שאיננו מכיר מציאות אחרת; שקשה לו לדמיין קווי גבול אחרים. מי היה מאמין ש"נחגוג" לו יומולדת 40. לכיבוש האלים, המושחת והמשחית, ההופך את חיי הפלסטינים לגיהנום ואוכל גם בנו כל חלקה טובה. שאוסר אותנו ואותם בעבותות של שנאה, חשדנות ופחד שקשה לתאר כיצד ניתן יהיה להתירם. שסיבך את חיינו כאן ומישכן את עתידם של ילדינו לדורות.

פרופורציה

זה לא הדבר היחיד שמציינים לו 40 שנים החודש. כותרת של מאמר שפורסמה אתמול בוושינגטון פוסטזה קרה לפני 40 שנים – גרמה לי לפתוח אותו בהנחה שמדובר בכיבוש. המאמר ציין דבר הרבה יותר שפוי שארע אף הוא ביוני 67: הופעתו של התקליט האלמותי 'מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר' של הביטלס. ואולי עדיף באמת להתרכז בזה. אם רק היה לנו הלוקסוס.

Read Full Post »

« Newer Posts