לפעמים אני חושבת על המקריות שבה אנחנו מכירים אנשים מסוימים פשוט כי אנחנו חיים באותו זמן. לו היינו חיים בתקופה אחרת לא היינו מכירים אותם. ומכירים אחרים.
ואז אני חושבת על האופן שבו הספרות מזמנת לנו היכרות עם סופרים בני תקופות אחרות. שמתו מזמן (או פחות מזמן). נכון, לא נוכל לקרוא את הספרים שיראו אור אחרי שנמות. כמה חבל!… זה לא הולך לשני הכיוונים. אבל אנחנו כן יכולים לקרוא את הספרים שהתפרסמו הרבה לפני שנולדנו (רק תלוי כמה זמן יש לנו). זה כמובן מאפיין אמנות בכלל. אבל אני מדברת על ספרות כי היא קרובה ללבי במיוחד.
חשבתי על זה שוב היום, כשסיימתי לקרוא את קובץ הסיפורים (עב הכרס) של לוסיה ברלין “המדריך לעוזרות הבית”. אפשר לומר המון על ברלין ועל הכתיבה המדויקת והמחשמלת שלה. אבל עדיף פשוט (לרוץ) לקרוא. אסתפק בכך שמדובר מבחינתי בתגלית בסדר גודל של ריימונד קארבר. לא פחות. וזה שאני יכולה להכיר סופרת כמו לוסיה ברלין 14 שנים לאחר מותה, ולהתוודע אל יצירתה – זה ניצחון קטן על המוות.
לוסיה ברלין, המדריך לעוזרות הבית – סיפורים נבחרים. עורך: סטיבן אמרסון. פתח דבר מאת לידיה דייוויס. מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי. הוצאת אסיה, 2018, 589 עמ’.
קרוא וכתוב 