Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מוות’

משלג תמיד למדתי שיעור בנוכחות. חברת הנפש שלי כמעט 13 שנים תמיד היתה גם סוג של יוגית. מעצם כלביותה, אבל גם הודות למזגה הטוב באופן יוצא דופן. זכרונות מהעבר אולי יש לכלבים, לפחות בדמות הטבעות טראומתיות (פחד לחזור למקום שבו חוו חוויה לא נעימה או מפחידה). אבל תפיסה של עתיד ומודעות אליו – לא. לכן הם מצויים בהווה. עם כל מה שהוא מביא. שמחה והנאה כמו כאב וחוסר נוחות. הם נוכחים עם מה שנמצא כאן ועכשיו. כעת, כששלג נוטה למות בגלל גידול סרטני אלים ביותר, ואני מלווה אותה בתהליך המייסר הזה, היא מנהירה לי כמה שיעורים באופן מיוחד.

המשך…

Read Full Post »

Atul Gawande, Being MortalIllness, Medicine, and What Matters in the End. Profile Books 2014, 282 pp.

בספרו 'להיות בני תמותה – מחלה, רפואה ומה חשוב בסוף', פורש אטול גאוואנד משנה הומניסטית ושואל באומץ וביושר שאלות על תפקידה של הרפואה בסוף החיים, שעה שהיא כבר לא יכולה לרפא. חלק גדול של הספר עוסק בזקנה ובמחלותיה, אך לא רק. פרק אחד עוסק באוזלת ידה של הרפואה מול מחלות סופניות בכלל, ובהיערכות הנדרשת לקראת התמודדות נכונה בשלב אחרון זה של החיים מצד הרופאים, החולים ובני משפחותיהם. הפרק, הנקרא "להרפות" (Letting Go), פורסם בזמנו כמאמר בניו-יורקר, מלווה בכותרת המשנה "מה צריכה הרפואה לעשות כאשר שוב איננה יכולה להציל את חייכם?".

את המשנה הזאת פורש גאוואנד כרופא וכאדם. האופן המיוחד ומלא החמלה שבו הוא משלב ושוזר את הידע הרפואי שלו וגוף הידע המחקרי בנושא, עם הסיפור האישי של משפחתו, וסיפורם של חוליו – הוא שהופך את הספר הזה לכל-כך אנושי ונוקב. גאוואנד, רופא כירורג ומרצה בביה"ס לרפואה ובביה"ס לבריאות הציבור של הרווארד, שזה לו ספרו הרביעי, כותב באפילוג כי "מעולם לא ציפיתי שההתנסויות המשמעותיות ביותר שיהיו לי כרופא – ולמעשה, כבן אנוש – יגיעו מלסייע לאחרים להתמודד עם מה שהרפואה איננה יכולה לעשות כמו גם עם מה שהיא יכולה".

המשך…

Read Full Post »

When Breath Becomes Air by Paul Kalanithi. Forward by Abraham Berghese. Random House 2016, 256 pp.

kalanithi'כאשר הנשימה נהפכת לאוויר' הוא ממואר שכתב פול קלניתי, רופא שבעיצומה של ההתמחות בנוירוכירורגיה, והוא בן 36, התגלה אצלו סרטן ריאות קטלני. בפרולוג מספר קלניתי על האבחנה ששינתה את חייו. חלקו הראשון של הספר מתאר את הפיכתו לרופא, ואילו חלקו השני – את הפיכתו לפציינט. החלק הראשון את התמודדותו עם שאלות של חיים ומוות דרך המקצוע שבחר לו, החלק השני – את התמודדותו עם השאלות הללו דרך מותו הקרב.

המשך…

Read Full Post »

David Rieff, Swimming in a Sea of Death, A Son’s Memoire. Granta, 2008, 179 pp.

הממואר שכתב דיוויד רייף על מותה של אמו, המסאית והסופרת סוזן סונטאג, ממחיש יותר מכול כי אדם מת כפי שהוא חי. לא פחות מכך, שאין “דרך נכונה” למות או דפוס אחד היוצר “מוות טוב” (אם יש כזה בכלל). סוזן סונטאג מתה ללא השלמה עם היותנו בני תמותה, עם עובדת המוות ועם מותה האישי. היא מתה לא מפויסת. היא מתה במאבק. כסטודנטית בת 16באוניברסיטת שיקגו, כתבה באחד מיומניה המוקדמים: “אינני יכולה אפילו לדמיין שיום אחד לא אהיה יותר בחיים”. הכיליון, כליונה האישי, היה עבורה תמיד בלתי נתפס. סונטאג דבקה בחיים ורצתה לחיות בכל מאודה. על אף שלא היתה מאושרת רצתה לחיות, לא מאושרת, זמן רב ככל שהיא יכולה.

המשך…

Read Full Post »

את הפוסט הבא כתב פרופ' נורמן גארס, פרופסור אמריטוס למדע המדינה מאוניברסיטת מנצ'סטר, מומחה למארקס. הוא פורסם בבלוג שלו (נורמבלוג) ומובא כאן בתרגום חופשי שלי, ברשותו הנדיבה.

המשך…

Read Full Post »

לא רק פרידה: הרהורים על חיים ומוות, ריפוי וסרטן. מאת ד”ר דויד סרוואן-שרייבר. מאנגלית: נעמי כרמל. מודן, 2012, 124 עמ’

הספר הצנום הזה הוא הספר האחרון שכתב סרוואן-שרייבר, על ערש מותו. קוראי העברית פגשו בו בספריו ללא פרויד, ללא פרוזאק ולא לסרטן. שניהם ספרים פורצי דרך ומעוררי השראה, שכתב נוירולוג ופסיכיאטר שהיה קודם כל אדם. אדם, משמע, אנושי; משמע, נפגש בסבל; משמע, חש חמלה; משמע, מושיט יד. הרופא שהיטיב לדעת עד כמה קצרה ידה של הרפואה הקונוונציונאלית מלהושיע דווקא כשאנו נזקקים לה ביותר. ביקורתו על תעשיית התרופות הפסיכיאטרית בפרט ועל הפסיכותרפיה בכלל היתה נוקבת והוא לא היסס להציע למכאובי הנפש חלופה אנושית והוליסטית יותר. בסרטן מעולם לא קרא להימנע מלטפל בדרך הקונוונציונלית, שבה טופל אף הוא. אלא, להעמיד לרשות הטיפול הזה את מלוא משאביה של החולה, כדי לגייס את כוחות הריפוי הפנימיים שלה. את ‘לא לסרטן‘ כתב על רקע התנסותו האישית, כרופא צעיר שגילה שיש לו גידול ממאיר במוח. גידול שחזר ומאז הוא חי על זמן שאול: ידוע ידע שההישנות הבאה, הקטלנית, “הגדולה”, ה-הישנות בה”א הידיעה כפי שהוא קורא לה כאן, תגיע. השאלה רק מתי.

המשך…

Read Full Post »

כלאדם מאת פיליפ רות. מאנגלית: אמיר צוקרמן. זמורה ביתן, 2011, 128 עמ'.

פיליפ רות הוא קרוב לוודאי הסופר האמריקני הפורה ביותר שחי כיום. מעוטר פרסים לרוב, שאי-זכייתו העקבית בנובל לספרות מדי שנה מהווה אכזבה למעריציו הפחות פרובינציאליים הרבה יותר מזו הנוגעת לעמוס עוז. 
רות הוא כמעט מותג. יעיד שמו הכתוב על הכריכה העברית באותיות שמנות בהרבה משם הספר.
אבל יצירתו של רות גם מאוד לא אחידה ברמתה. מה שהופך אותי לכל הפחות לאמביוולנטית כלפיו. היו ספרים שחשבתי שהם סתמיים ואף גרועים. כמה מהרומנים האחרונים שלו, לעומת זאת, בהחלט ממריאים לגבהים משלהם.

כלאדם הוא אולי הספר הראשון של רות שנפעמתי ממנו, וכנראה פסגת יצירתו עד עתה. זוהי נובלה קצרה, נוקבת ועזת מבע. היא קרויה על שם מחזה המוסר הידוע מימי הביניים, מחזה אלגורי שבו נקרא האדם להתייצב מול המוות ובוחן לאורו את חייו. כלאדם של רות אוחז אף הוא חיים שלמים, על התמות המוכרות והחוזרות של מחברו וקולו הייחודי, שלא ניתן לטעות בו. אך אף שהיא מביטה על החיים כולם, יותר מכל מיטיבה הנובלה המלוטשת הזאת לתאר את הזקנה. או כפי שמכנה אותה רות, "המתקפה העזה והבלתי נמנעת שהיא סוף החיים".

אפשר לשמוע על החיים הקצרים (בסופו של דבר), על מי שהיינו פעם כמו גם על בגידת הגוף, החיים בצל המוות הקרב, ההתפוררות ובדידות הזקנה – בתור בקופת חולים. באופן לא מפתיע, הפיוטיות הפרוזאית של רות עושה זאת טוב בהרבה. כמו כל ספרות גדולה היא מנסחת את האמיתות הקטנות, הידועות, כמו שאיש לפניה לא עשה. בכך היא מספקת לנו את האפקט הקתרתי המתבקש מכל אמנות. זה המאפשר לנו לקבל הנאה עמוקה ואצילית. כמו גם תובנה ששום עיון תיאורטי לא יתן:

הזקנה היא לא קְרב; הזקנה היא מרחץ דמים.

Philip Roth, Everyman

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

Older Posts »