Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מוות’

זכורני כי לפני שנים לא הבנתי אנשים בגיל הזקנה שאמרו לי שאין להם שום בעיה שהמוות יגיע. די להם. לא הבנתי איך אפשר לרצות שכל זה ייפסק. ובעיקר איך אפשר לא לפחד.

היום אני מבינה.

המשך…

Read Full Post »

שלג – סוף.

שלג כרמי 2004-2019.

שלג מתה ביום ראשון 21.4.2019 בצהריים. אחרי 15 שנים של אהבה אינסופית. נשמתי התאומה. אפריל הוא האכזר בירחים.

15 שנים מאז מצאתי אותה, כדור קטן, מתחת לאחד הרכבים במגרש החניה שם השליך אותה מישהו ערל לב. הייתי בטוחה שהיא גור חתולים, עד שיצאה לקריאתי, נכנסה לחיקי ותחבה את חוטמה מתחת לזרועי. וזהו. אבוד. אהבת עולם.

לפני קרוב לשנתיים וחצי היא אובחנה בגידול אלים מאוד, עם פרוגנוזה עלובה. מלנומה של חלל הפה. בנובמבר 2016 הגיעו תוצאות הפתולוגיה. ב-27.1.2017 כתבתי את הרשימה "שיעורים שלימדה אותי כלבתי הנוטה למות". הסוף נראה קרוב. עשיתי איתה אז טיולים ארוכים בחוף הים, וניסיתי למצות כל רגע. (לצערי לא הצלחתי לשבץ כאן את התמונות היפהפיות מהטיולים בים בסוף 2016). היה קשה מאוד. אבל פלא קרה. נס רפואי. הגידול נסוג לגמרי, שלג התאוששה והחלימה החלמה עצמונית, או נכנסה לרמיסיה מלאה. היא רצתה מאוד לחיות. והאהבה עשתה לנו פלא. פלאשלג. קיבלתי איתה יותר משנתיים של מתנה. וכל יום אמרתי תודה על כך שהיא עדיין איתי, ושיש לי עוד יום איתה.

אבל הגיע יום אחרון. ממש בסוף מרץ גיליתי שהגידול חזר. הפעם לא היה לנו מזל. הוא התפרץ באופן אלים ומהיר מאוד, ופחות מארבעה שבועות אחרי הגילוי הגיע הסוף. פרידה סופית ובלתי אפשרית.
והרגשתי כאילו שלג חיכתה לי שאעבור את השנה הזאת, רצופת המשברים הרפואיים, השנה הקשה ביותר בחיי – וממש בסופה תרגיש שהיא יכולה עכשיו ללכת. אהובתי. נשמתי התאומה. הנפש היקרה לי ביותר בעולם. הנפש הקרובה לי ביותר בעולם.

ללכת על חוף הים בלי שלג – זה בלתי נתפס. לא לשמוע את טפיפות רגליה הקלות בבית. שוב לא תעלה לחדר השינה להגיד לי שהגיע הזמן לקום, שהיא רוצה לצאת. שוב לא תתעורר במיטתה אחרי שקמתי, כשהיא עצמה מאריכה בשינה. שוב לא תתכרבל ככדור באמצע המדרגות, המקום האהוב עליה. שוב לא תטפס עם רגליה על המיטה בפחד כשיש סופת רעמים. שוב לא תקדם את פני באושר שאין כמותו כשאני נכנסת הביתה. השמחה בפגישה מחודשת אחרי חצי שעה של פרידה, כאילו לא התראינו ימים. שוב לא תבוא לקבל טעימות מהבטטה המאודה שאהבה כל-כך. מזגה הטוב לאין שיעור. השבת הראשונה בלעדיה. בלי שלג. המקום הריק היכן שעמדה מיטתה בחדר העבודה. כלבתי האהובה.

כמו אז גם עכשיו, היו התפרצויות של בכי ותחנונים כשאני שוכבת לידה: שלא תעזוב אותי, שלא אוכל לחיות בלעדיה. ואחר-כך הסכמה ושחרור, רצון שלא תסבול. רק שהכול היה הפעם יותר קצר, יותר מהיר. ובעיקר עם סוף אחר. סופי.

ואז די. את הדרך לוטרינרית התקשיתי לראות מבעד למסך הדמעות. שלג הלכה בשלווה, עטופה באהבה וליטופים. ודמעות. אחרי 15 שנים של חיים טובים, ומלאים באהבה. לא היתה כלבה אוהבת ואהובה כמותה. אבל לנסוע את הנסיעה האחרונה הזאת עם הכלבה האהובה בעולם ולחזור ממנה עם רצועה וקולר שעליו תגית השם…

השם האהוב נשאר רק על התגית. ובכל חדריו של הלב. ותלתל במעטפה מ"כתם השלג" של שלג, שגזרתי ב-20.1.2017. ורשמתי "תודה, אהובתי".

נותרו אהבה אינסופית וגעגועים אין קץ.

היא עדיין יצאה איתי באותו היום. האחרון לחייה. והלכה לאיטה. אחר-כך עלתה לחדר השינה בגלל הפחד מהרעמים, ונשכבה על המזרון שלה ליד המיטה, מה שלא עשתה בתקופה האחרונה. אפשר היה לראות שדי. היה כבר בעמידה שלה משהו מובס. ובעיניים שלה – העיניים החומות והטובות, מלאות החמלה, העיניים היפות בעולם – ראו את הקושי והסבל. שחררתי אותה ברגע הנכון, לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי. נחמת מעט. אבל הלב נשבר מרוב כאב וגעגועים. הבית ריק. הלב מלא בכאב הריקנות, האַיִן והחידלון. איך אוכל לחיות בלעדיה, האהובה שלי.

עוד 4 שעות ביום ראשון האחרון יכולתי לחשוב על כך ששבוע קודם בשעה הזאת היא עדיין היתה בחיים. ואז גם זה לא. תמה שלג.

לא היתה ולא תהיה כמוה. אחת ויחידה. יחידה ומיוחדת.
שלג אהובה. שִלגי. שַלגון. שַלגנוֹני. שַלגוֹנת. גוּלי. גוּל-גוּל.
תודה וסליחה.
נותרתי שבורת לב מרוב כאב וצער.
גוּלי שלי.
שלום שלגונת.
שלום אהובתי.
שלום שלג.
IMG_20190407_231421036

בתמונה: שלג ב-7.4.2019 בבית, שבועיים בדיוק לפני מותה.
שיעורים שלימדה אותי כלבתי הנוטה למות      

Read Full Post »

לפעמים אני חושבת על המקריות שבה אנחנו מכירים אנשים מסוימים פשוט כי אנחנו חיים באותו זמן. לו היינו חיים בתקופה אחרת לא היינו מכירים אותם. ומכירים אחרים.

ואז אני חושבת על האופן שבו הספרות מזמנת לנו היכרות עם סופרים בני תקופות אחרות. שמתו מזמן (או פחות מזמן). נכון, לא נוכל לקרוא את הספרים שיראו אור אחרי שנמות. כמה חבל!… זה לא הולך לשני הכיוונים. אבל אנחנו כן יכולים לקרוא את הספרים שהתפרסמו הרבה לפני שנולדנו (רק תלוי כמה זמן יש לנו). זה כמובן מאפיין אמנות בכלל. אבל אני מדברת על ספרות כי היא קרובה ללבי במיוחד.

חשבתי על זה שוב היום, כשסיימתי לקרוא את קובץ הסיפורים (עב הכרס) של לוסיה ברלין “המדריך לעוזרות הבית”. אפשר לומר המון על ברלין ועל הכתיבה המדויקת והמחשמלת שלה. אבל עדיף פשוט (לרוץ) לקרוא. אסתפק בכך שמדובר מבחינתי בתגלית בסדר גודל של ריימונד קארבר. לא פחות. וזה שאני יכולה להכיר סופרת כמו לוסיה ברלין 14 שנים לאחר מותה, ולהתוודע אל יצירתה – זה ניצחון קטן על המוות.

לוסיה ברלין, המדריך לעוזרות הבית – סיפורים נבחרים. עורך: סטיבן אמרסון. פתח דבר מאת לידיה דייוויס. מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי. הוצאת אסיה, 2018, 589 עמ’.  

Read Full Post »

לא אחת שומעים על חולים סופניים שהרופאים הקצו להם שבועות ספורים, או חודשים ספורים, לחיות. האחרון שעלה לכותרות הוא הפרשן בעל הטור בוושינגטון פוסט, וזוכה פרס פוליצר, צ'רלס קראוטהמר, שסיפר על כך לקוראיו.

המשך…

Read Full Post »

משלג תמיד למדתי שיעור בנוכחות. חברת הנפש שלי כמעט 13 שנים תמיד היתה גם סוג של יוגית. מעצם כלביותה, אבל גם הודות למזגה הטוב באופן יוצא דופן. זכרונות מהעבר אולי יש לכלבים, לפחות בדמות הטבעות טראומתיות (פחד לחזור למקום שבו חוו חוויה לא נעימה או מפחידה). אבל תפיסה של עתיד ומודעות אליו – לא. לכן הם מצויים בהווה. עם כל מה שהוא מביא. שמחה והנאה כמו כאב וחוסר נוחות. הם נוכחים עם מה שנמצא כאן ועכשיו. כעת, כששלג נוטה למות בגלל גידול סרטני אלים ביותר, ואני מלווה אותה בתהליך המייסר הזה, היא מנהירה לי כמה שיעורים באופן מיוחד.

המשך…

Read Full Post »

Atul Gawande, Being MortalIllness, Medicine, and What Matters in the End. Profile Books 2014, 282 pp.

בספרו 'להיות בני תמותה – מחלה, רפואה ומה חשוב בסוף', פורש אטול גאוואנד משנה הומניסטית ושואל באומץ וביושר שאלות על תפקידה של הרפואה בסוף החיים, שעה שהיא כבר לא יכולה לרפא. חלק גדול של הספר עוסק בזקנה ובמחלותיה, אך לא רק. פרק אחד עוסק באוזלת ידה של הרפואה מול מחלות סופניות בכלל, ובהיערכות הנדרשת לקראת התמודדות נכונה בשלב אחרון זה של החיים מצד הרופאים, החולים ובני משפחותיהם. הפרק, הנקרא "להרפות" (Letting Go), פורסם בזמנו כמאמר בניו-יורקר, מלווה בכותרת המשנה "מה צריכה הרפואה לעשות כאשר שוב איננה יכולה להציל את חייכם?".

את המשנה הזאת פורש גאוואנד כרופא וכאדם. האופן המיוחד ומלא החמלה שבו הוא משלב ושוזר את הידע הרפואי שלו וגוף הידע המחקרי בנושא, עם הסיפור האישי של משפחתו, וסיפורם של חוליו – הוא שהופך את הספר הזה לכל-כך אנושי ונוקב. גאוואנד, רופא כירורג ומרצה בביה"ס לרפואה ובביה"ס לבריאות הציבור של הרווארד, שזה לו ספרו הרביעי, כותב באפילוג כי "מעולם לא ציפיתי שההתנסויות המשמעותיות ביותר שיהיו לי כרופא – ולמעשה, כבן אנוש – יגיעו מלסייע לאחרים להתמודד עם מה שהרפואה איננה יכולה לעשות כמו גם עם מה שהיא יכולה".

המשך…

Read Full Post »

When Breath Becomes Air by Paul Kalanithi. Forward by Abraham Berghese. Random House 2016, 256 pp.

kalanithi'כאשר הנשימה נהפכת לאוויר' הוא ממואר שכתב פול קלניתי, רופא שבעיצומה של ההתמחות בנוירוכירורגיה, והוא בן 36, התגלה אצלו סרטן ריאות קטלני. בפרולוג מספר קלניתי על האבחנה ששינתה את חייו. חלקו הראשון של הספר מתאר את הפיכתו לרופא, ואילו חלקו השני – את הפיכתו לפציינט. החלק הראשון את התמודדותו עם שאלות של חיים ומוות דרך המקצוע שבחר לו, החלק השני – את התמודדותו עם השאלות הללו דרך מותו הקרב.

המשך…

Read Full Post »

Older Posts »