Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מוות’

לא רק פרידה: הרהורים על חיים ומוות, ריפוי וסרטן. מאת ד”ר דויד סרוואן-שרייבר. מאנגלית: נעמי כרמל. מודן, 2012, 124 עמ’

הספר הצנום הזה הוא הספר האחרון שכתב סרוואן-שרייבר, על ערש מותו. קוראי העברית פגשו בו בספריו ללא פרויד, ללא פרוזאק ולא לסרטן. שניהם ספרים פורצי דרך ומעוררי השראה, שכתב נוירולוג ופסיכיאטר שהיה קודם כל אדם. אדם, משמע, אנושי; משמע, נפגש בסבל; משמע, חש חמלה; משמע, מושיט יד. הרופא שהיטיב לדעת עד כמה קצרה ידה של הרפואה הקונוונציונאלית מלהושיע דווקא כשאנו נזקקים לה ביותר. ביקורתו על תעשיית התרופות הפסיכיאטרית בפרט ועל הפסיכותרפיה בכלל היתה נוקבת והוא לא היסס להציע למכאובי הנפש חלופה אנושית והוליסטית יותר. בסרטן מעולם לא קרא להימנע מלטפל בדרך הקונוונציונלית, שבה טופל אף הוא. אלא, להעמיד לרשות הטיפול הזה את מלוא משאביה של החולה, כדי לגייס את כוחות הריפוי הפנימיים שלה. את ‘לא לסרטן‘ כתב על רקע התנסותו האישית, כרופא צעיר שגילה שיש לו גידול ממאיר במוח. גידול שחזר ומאז הוא חי על זמן שאול: ידוע ידע שההישנות הבאה, הקטלנית, “הגדולה”, ה-הישנות בה”א הידיעה כפי שהוא קורא לה כאן, תגיע. השאלה רק מתי.

המשך…

Read Full Post »

כלאדם מאת פיליפ רות. מאנגלית: אמיר צוקרמן. זמורה ביתן, 2011, 128 עמ'.

פיליפ רות הוא קרוב לוודאי הסופר האמריקני הפורה ביותר שחי כיום. מעוטר פרסים לרוב, שאי-זכייתו העקבית בנובל לספרות מדי שנה מהווה אכזבה למעריציו הפחות פרובינציאליים הרבה יותר מזו הנוגעת לעמוס עוז. 
רות הוא כמעט מותג. יעיד שמו הכתוב על הכריכה העברית באותיות שמנות בהרבה משם הספר.
אבל יצירתו של רות גם מאוד לא אחידה ברמתה. מה שהופך אותי לכל הפחות לאמביוולנטית כלפיו. היו ספרים שחשבתי שהם סתמיים ואף גרועים. כמה מהרומנים האחרונים שלו, לעומת זאת, בהחלט ממריאים לגבהים משלהם.

כלאדם הוא אולי הספר הראשון של רות שנפעמתי ממנו, וכנראה פסגת יצירתו עד עתה. זוהי נובלה קצרה, נוקבת ועזת מבע. היא קרויה על שם מחזה המוסר הידוע מימי הביניים, מחזה אלגורי שבו נקרא האדם להתייצב מול המוות ובוחן לאורו את חייו. כלאדם של רות אוחז אף הוא חיים שלמים, על התמות המוכרות והחוזרות של מחברו וקולו הייחודי, שלא ניתן לטעות בו. אך אף שהיא מביטה על החיים כולם, יותר מכל מיטיבה הנובלה המלוטשת הזאת לתאר את הזקנה. או כפי שמכנה אותה רות, "המתקפה העזה והבלתי נמנעת שהיא סוף החיים".

אפשר לשמוע על החיים הקצרים (בסופו של דבר), על מי שהיינו פעם כמו גם על בגידת הגוף, החיים בצל המוות הקרב, ההתפוררות ובדידות הזקנה – בתור בקופת חולים. באופן לא מפתיע, הפיוטיות הפרוזאית של רות עושה זאת טוב בהרבה. כמו כל ספרות גדולה היא מנסחת את האמיתות הקטנות, הידועות, כמו שאיש לפניה לא עשה. בכך היא מספקת לנו את האפקט הקתרתי המתבקש מכל אמנות. זה המאפשר לנו לקבל הנאה עמוקה ואצילית. כמו גם תובנה ששום עיון תיאורטי לא יתן:

הזקנה היא לא קְרב; הזקנה היא מרחץ דמים.

Philip Roth, Everyman

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

אתר אינטרנט יעביר בשידור חי את המתתו של חולה סרטן סופני בשוויץ. משפחת החולה תקבל תשלום עבור זכויות השידור והחולה אמר שהוא אסיר תודה לאתר על שהוא מאפשר לבני משפחתו רווחה עתידית בזכות זה.

מצד הצופים לא מדובר רק במציצנות, כפי שהכתיר זאת האתר העברי המדווח על הידיעה בדיילי מירור מייל (כולל שגיאת הכתיב המביכה). מדובר באותו עירוב של יראה ומשיכה מורבידית שחשים בני-אדם לנוכח המוות. מצד האתר מדובר, כרגיל, בתשוקה לרייטינג; באותו רצון בלתי-מרוסן לגזור קופון. אבל אני רוצה להתעכב דווקא על הצד של האדם ומשפחתו. לא בהקשר של שאלת ההתאבדות/המתת החסד, המעלה ללא ספק בעייתיות מוסרית, אלא בזה של שידור הארוע.

יתכן, כמובן, שהחולה נמנה עם אותם אנשים המבקשים לשדר כל תג ותו מחייהם. ואם מהחיים, למה לא מהמוות? אבל תגובתו כפי שמובאת מצביעה, דומני, על כיוון אחר של תשובה. של מחסור קיצוני שהנואשות הצומחת ממנו מוכנה להסכין עם הכול. מי שאין לו דבר להוריש לבני משפחתו ישדר בשידור חי את מותו כדי שיישאר להם משהו. אולי את מה שהיה להם, אם היה, כילו בטיפול היקר במחלתו. מה שמדגיש עוד יותר את חשיבות השאלה עם מי עושים חסד בהמתת חסד. האמנם עם החולה או שמא עם הסובבים אותו והמטפלים בו? האם אפשר להפריד באמת את הסבל של החולה מהחשש שלו ליפול לנטל על מקורביו? נטל טיפולי ורגשי אך פעמים רבות גם כספי?

הפוסט הזה לא בלתי-קשור לקודמו, בשאלת הפונדקאות. כמו לפרקטיקות אחרות שאנחנו מתירים בשם ליברליזם חסר גבולות המתיר למכור הכול ובעיקר להפוך כל דבר לסחורה. כנראה שאין זה מקרה שהפרופסור שהמליץ לתלמידותיו בזמנו לרדת לרחוב לעשות מספר כשהלינו על מחירו של הספר היקר שנדרשו לקרוא בקורס שלו, גם הגן על סרטי סנאף כביטוי לערך אסתטי. זנות, סחר באיברים, פונדקאות – כולם ניזונים מחברה המאפשרת "בחירה" בין עוני ומצוקה לבין מכירת הגוף; חברה שרחוקה ת"ק פרסה מלהיות חופשית באמת. כבר כתבתי בעבר כי החופש להימכר אינו משרת את האינטרסים של הנמכרים אלא של הקונים. איסור על אדם למכור את איבריו או את גופו הוא ביטוי לתפיסתנו את האדם כבעל כבוד אנושי שאינו סחיר בשוק. לכן איסור כזה אינו הגבלת חירות אלא הגברתה.

הרחבת תחום המאבק משמעה שהדיבור על חיים בכבוד יתייחס לא רק למטרות הראויות של דיור הולם, משכורת הוגנת, תנאים סוציאליים ואפשרות לגדל ילדים. אלא לחברה שאיננה גוזלת מבני-אדם את כבודם האנושי הבסיסי ביותר. איננה דוחפת נשים למכור את גופן או את רחמן; איננה דוחפת א/נשים למכור את איבריהם או את מותם.

עוד בנושא:
של מי החיים האלו? – גרסת הרוצים לחיות / המקרה של טרי שייבו / חסד עם מי?

Read Full Post »

ענת גוב כתבה מחזה חדש שנסוב על מחלת הסרטן שבה חלתה ועל השאלה של סירוב טיפול. אפשר לומר לא מעט דברים טובים על הראיון איתה שערך יאיר לפיד. על הדמות המרשימה המצטיירת, על הדיבור הגלוי והשימוש במונח סרטן (במקום “המחלה ההיא” או רק תנועת הראש של החשיבה המאגית, או היופומיזם של “מחלה קשה”); על ההחלטה לא לקבל כימותרפיה (אך כן לקחת תרופות אחרות, העניין לא היה ברור עד הסוף); ועל חוסר הפחד למות. אפשר גם לתהות על חלק מהדברים או על דברים אחרים, מה גם שלא כל המידע הרפואי היה גלוי לפנינו. את הדיסקליימר שמרו בערוץ 2 לסוף הכתבה, כשהם מדגישים שלא מדובר בהמלצה לא לקבל טיפול, שיש טיפולים המאריכים חיים ואף מרפאים סרטן.

צריך אולי להתייחס לראיון בהסתייגות המתבקשת: ייתכן שהוא לא היה מתקיים לולא הצורך לקדם את ההצגה החדשה. (שהקטעים שהוקרנו ממנה לא הפילו אותי, בלשון המעטה). במאמר מוסגר, משונה קצת להצהיר כמו לפיד שסרטן בדרך כלל לא נחשב לחומר טבעי לקומדיות, ממש באותו זמן שבו מקרינים בהוט את הסדרה ‘במזל סרטן’ (The big C). אבל הבעיה הקשה היא אחרת.

המשך…

Read Full Post »

אבא שלי מת בערב יום העצמאות לפני 20 שנה. צלצול הטלפון קרע את שנתי הטרופה, אליה שקעתי מוקדם באותו ערב, אחרי שחזרתי מבית החולים. אבא שלך במצב קשה, אמרה האחות. כל הדרך – מרחק שעת הנסיעה התקצר מעט בשל השעה המאוחרת – קיוויתי שאגיע לראות אותו חי. לא ידעתי שכבר בשעת הטלפון שלה הוא לא היה בין החיים. כשנכנסתי למחלקה קפאתי למראה החלל הריק שבו עמדה מיטתו. לא לא, פשוט העבירו אותו לחדר אחר, הרגיעה אותי האחות. בואי, הרופא רוצה לדבר אִתך. גם אחרי שהרופא התורן שהכניס אותי לחדרו אמר לי שיש לו בשורה קשה עבורי לא הבנתי עד הסוף ולא עשיתי את מלאכתו קלה. “אבא שלך מת”, נאלץ להפטיר לבסוף.

המשך…

Read Full Post »

האם דילן תומס התכוון למותנו אנו? במקרה הזה הוא ודאי דייק: קשה למות פעמיים. אבל מה עם מותם של אחרים?

מוות ראשון של אדם קרוב לנו מכה אותנו הלם. משאיר אותנו קצרי נשימה, משתנקים לאוויר, חשים שמחצית מלבנו נעקרה מבית החזה שלנו.

והמוות שלאחר המוות הראשון… האם ניתן לומר עליו שכבר אין הוא מוות? הדבר המדויק ביותר שיכולתי לומר עליו הוא הפיכחון שבו הוא מתקבל. שוב אין הוא בבחינת מסתורין אלא תהליך ידוע מראש, ששלביו גלויים לעין. רק הקרובים מכל, שזה להם המוות הראשון, עדיין לא קולטים. עדיין נתונים בכל לבם ובכל מאודם במאבק בו, עדיין נחושה אמונתם שהם ינצחו במאבק הזה. שהם יביסו את המוות.

עבור מי שזה מוות שני לו, ושלישי ויותר, ברור כל-כך התהליך, מוכר וצפוי כל שלב ושלב בו, מאירה באור לבן וקר ידיעת הזמן שנותר, והוא קצר כל-כך.
אך המבט המפוכח והכאוב הזה, מהצד, באיזה מובן ניתן לומר כי אין עוד מוות לגביו?

לזכרה של רות

Read Full Post »

« Newer Posts