השבוע מלאו 50 60 שנים לפתיחת מלחמת קוריאה. המשטר בצפון קוריאה מייצר, קרוב לוודאי, את הזוועות הנוראות ביותר שמתחוללות כיום במדינה כלשהי בידי השלטון. “קרוב לוודאי”, כי המדינה הזאת סגורה ומסוגרת. המידע אודות מה שקורה בין גבולותיה מגיע במשורה, טיפין טיפין, אך די בו לצמרר את העור. על הסרט ‘רכבת סיאול’, שצפיתי בו בהרווארד לפני ארבע שנים כתבתי כאן. מחנות ריכוז, הוצאות להורג, ניסויים בבני אדם בתאי גזים, רצח תינוקות כפי שדווח כאן, למשל, כבר לפני כשש שנים. אפשר לגגל ולמצוא עוד.
לכן, כנראה, לא הצחיק אותי לשמוע השבוע באחד מיומני החדשות של גל”צ את ההתבדחויות של השדרנים על כך שבימים שנותרו להם במונדיאל יאמנו שחקני צפון קוריאה את שרירי הצוואר (לקראת ההוצאה להורג הצפויה, למי שלא הבינו), אחרי שהובסו בידי פורטוגל 7:0. העברתי תחנה. בבדיחות בעקבות שלושת השערים שספגו אמש מחוף השנהב, אם היו, לא התעדכנתי.
אינני יודעת מה יאונה לשחקני הנבחרת הצפון קוריאנית עם שובם לארצם. במשטר אימים כמו זה שהם חיים בו, הכול אפשרי. אני כן יודעת שבעיני זה לא נושא להתבדח עליו. אנשים כלל אינם מבינים מה פירוש הדבר לחיות תחת משטר כזה. ואם הם רוצים להעיר על כך – שינצלו את המיקרופון שברשותם להעלות את המודעות לנושא. לא לבדיחות סרות טעם. אולי משהו טוב ייצא מהמונדיאל.
קרוא וכתוב 