Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מוסר’

לרפא עולם שבור: החיים כקריאה לאחריות, מאת יונתן זקס. מבוא מאת בנימין לאו. מאנגלית: צור ארליך. מגיד 2010, 389 עמ'.

פרופ' יונתן זקס, שהיה הרב הראשי של בריטניה, הוא הוגה דעות בעל שיעור קומה, המפגין ידע נרחב ומעמיק בתחומים שונים. לא פחות מכך, הוא מציג גישה מלאת מצפון וחמלה לבני אדם, לחיים וליהדות כפי שהוא רואה ומפרש אותה. יהדות המגלמת קריאה לאחריות אישית וחברתית, תיקון עולם בשיתוף עם בוראו; שעל פי זקס, מזמין אותנו להיות "שותפים במעשה בראשית". הטענה הרדיקלית של הפרשנות שהוא מאמץ היא כי "הבריאה היא הסימפוניה הבלתי-גמורה של אלוהים, והוא הטיל עלינו להשלימה". מכאן שגם הפרדוקסים הידועים של אל כל יכול ושכולו טוב אינם אלא פרדוקסים לכאורה. זה לא שאלוהים לא יכול, זה שהוא רוצה אותנו כשותפים. הוא מטיל עלינו משימה. להכיר במשימה הזאת ובייחודיות שבה היא מתגלמת בחיינו – למצוא את אותו "דבר שאיש מלבדנו אינו יכול לעשות" – זהו הייעוד שלנו. מה שאנו נקראים לגלות ולהגשים. לא קל, ולעיתים אי אפשר לעשות זאת לבד ("אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", הוא מצטט בהקשר זה). אך זה הדבר שייתן לחיינו משמעות ותשוקה. כל אחת מאיתנו נמצאת פה לשם מטרה, שרק היא יכולה להגשים.
כמה חסר אצלנו אינטלקטואל דתי כזקס. וכמה נחוץ הוא ספרו לשיח הציבורי כאן. כמים קרים על נפש עייפה.

המשך…

Read Full Post »

בינואר נתתי הרצאה בכותרת זאת בכנס האתאיזם בישראל (מ.ח.ר. 2013 – ספקנות, מדע ואתאיזם). שמתברר שעלתה ליוטיוב.
זה היה באחד הימים הקרים בחורף האחרון, אם לא ה-… והאולם לא היה מחומם דיו, כפי שיכולות להעיד שכבות הלבוש הרבות שעטיתי על עצמי בניסיון להתחמם… לעומת זאת היה מחמם את הלב לראות את המאות שהגיעו לכנס (כ-800 רוכשי כרטיסים) ואת העשרות הרבות, אם לא המאות, שצבאו על הפתח בניסיון להשיג כרטיס במקום, חלקם לשווא. מה שמראה על התעניינות רבה בנושא האתאיזם, הספקנות והאגנוסטיקה.
ההרצאה מעט ארוכה (זאת היתה הרצאת מליאה ולא בפאנל), אך הנה היא למתעניינות/ים בנושא.
דוגמאות להרצאות בנושאים נוספים שאפשר להזמין ממני – כאן.

הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה לבלוג. ברצוני להודות לתורמת.

Read Full Post »

“בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה” (אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס).

בין אם מסכימים עם קאמי כי התאבדות היא הבעיה הפילוסופית הרצינית היחידה בין אם לאו, מובן כי מסה קצרה כגון זאת לא תוכל להקיף את כל היבטי הבעיה. הטריגר המיידי לכתיבתה הוא אמירות פומביות שגרסו כי בנסיבות מסוימות טוב עושה המתאבד – לעצמו ולחברה – בכך שהוא נוטל את חייו בכפו. לעמדה זאת ניתן ביטוי וולגרי במיוחד אחרי התאבדותו של דודו טופז, ואחר כך גם בעקבות התאבדותו של אסף גולדרינג. המשותף לשניהם היה שהתאבדו שעה שהיו נתונים במשמורת המדינה, במעצר לפני משפט. המוקד שיעניין אותי כאן, אפוא, יהיה היחס החברתי הראוי להתאבדות בכלל, ובנסיבות המיוחדות הללו.

המשך…

Read Full Post »

בשרשור התגובות לפוסט האחרון שלו, כתב הבוקר יוסי גורביץ:

אם השאלה שלך היא האם מבחינתי מתנחלים הם מטרה לגיטימית לפעולות צבאיות פלסטיניות, התשובה היא חיובית.

הוא מוסיף ומסביר: "אי אפשר בו זמנית להיות חבר במיליציה, לטעון שאתה חלק הכרחי מבטחון ישראל, להיות הציר שסביבו נע הכיבוש, ואז, כשהנכבש מגיב, לילל שאתה אזרח".
הדגש על ה"פלסטיניות" הוא כנראה כדי שלא נטעה ונחשוב שהוא מצדיק פעולות צבאיות ישראליות כלפי המתנחלים. אבל לפלסטינים מותר.

המשך…

Read Full Post »

צחי הנגבי הורשע בעבירה של עדות שקר. זהו אחד ההקשרים שבהם שקר אסור בחוק. הם די מעטים. הונאה היא דוגמא נוספת. אבל תודה לאל, עדיין לא מעמידים אנשים לדין כי הם אומרים לחברים שלהם שיש להם מחויבות משפחתית קודמת ולכן לא יוכלו להגיע למסיבה שלהם. או להיפך. ואפילו לא על שקרים הרבה יותר רציניים ומזיקים בעליל.

בכל שאר ההקשרים משאירים את השקר לתחום המוסר, וגם שם מעמדו מורכב. בדרך-כלל אנחנו אוהבים לספר לעצמנו ששקרים לבנים מותרים כי הם נועדו לא לפגוע בזולת. וזאת הרי מטרה חשובה. למה שנגיד לאותם מזמינים מהפסקה הקודמת: “שמע, לא בראש שלי. אני לא סובלת את המסיבות שלך”? אפשר לזרוק הכול על הארוחה המשפחתית שהוזמנו אליה במקביל. ואז לשבת בבית ולראות את סיינפלד בפעם המאה. כל זה נכון, אבל צריך לזכור גם שהרבה פעמים אנחנו מייצרים שקרים לבנים כדי להקל על עצמנו יותר מאשר כדי לחמול על הזולת. ואפשר להשתמש באותה דוגמא עצמה לצורך זה. פשוט לא בראש שלנו שוב לפגוש את ר’ וס’. יש לנו דברים יותר מעניינים לעשות. סיינפלד כבר אמרנו?

המשך…

Read Full Post »

על כלכלה, תבונה, פוליטיקה וכוח

בשעת צהריים, בדרך, אני שומעת ראיון ברדיו עם שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, על קריאת החרם של הפלסטינים על תוצרת ההתנחלויות. ברוש, כמו כל כובש נאור, הסביר שהוא דואג קודם כל לפלסטינים כי זה יפגע בהם. ההתנחלויות מספקות להם מקום עבודה. ובכלל, מה הם מערבים כלכלה ופוליטיקה. את הפוליטיקה צריך לפתור ליד שולחן הדיונים. אחר כך הוא עבר לאיומים: אנחנו ננקוט צעדי נגד. הם זקוקים לנמלים שלנו. מה הם חושבים, שנגיש להם את הלחי השנייה? ובכלל, הכלכלה שלנו הרבה יותר חזקה. אם רק נתעטש, תראי מה יקרה לכלכלה הפלסטינית, סיים, כמעט באקסטזה. 

אז מה הם באמת מערבים כלכלה ופוליטיקה? כביכול כלכלה היא דיסציפלינה נפרדת ומנותקת מכל עניין. ממש מדע טהור. אני דווקא מכירה מכל מקום את הצירוף “חברה וכלכלה”. ממתי כלכלה איננה עניין פוליטי וחברתי, נגזרת של השקפת עולם והכרעות ערכיות? ולמה מערבים כלכלה ופוליטיקה? ולמה היו להסכמי אוסלו נספחים כלכליים?

אפשר להתווכח על מידת התבונה הפוליטית שבצעד. אין ספק שהפלסטינים יפגעו בכך בעצמם. אבל ממה נפשך. הרי מאבק מזוין פסול מוסרית. עכשיו, כשסוף סוף ננקטים צעדים לא אלימים, גם הם נפסלים. תחילה בפטרונות, אבל מהר מאד באיומים ואפילו לא כל-כך מוסווים. אלא שההכרה בכך שזהו צעד שהפלסטינים ייפגעו ממנו רק מוסיפה לערכו. מה הרבותא בכך שאני כצמחונית אכריז שאני מתנזרת מבשר? התנזרות עבורי תהיה ממשהו שאני כן רוצה ואוהבת לאכול, אבל נמנעת. מה הרבותא בכך שלא אעבור על ציווי מוסרי רק כי הוא מתיישב ממילא עם האינטרס שלי? הרבותא היא בכך שאקיים ציווי מוסרי כשקשה לי, כשנוח לי יותר לא לעשות זאת, כשאני משלמת מחיר. “יתגבר כארי”, נפתח השולחן ערוך; גם כשאין הנפש נוטה לכך, לעבודת הבורא.

ומה באמת רוצים מהפלסטינים, שימשיכו לבנות את ההתנחלויות? שיתרמו לכלכלה הקולוניאלית המשתמשת במשאבי השטח לטובתה? אם הם משלמים את המחיר ובכל זאת החליטו לנקוט בצעד הזה – זה רק ראוי להערכה.

ועכשיו מגיעים לשיא. לא כדאי להם. אנחנו הרי יותר חזקים. אם רק נתעטש, תראי תראי מה יהיה. העובדה שישראל הרבה יותר חזקה מהפלסטינים היא common knowledge. די להסתכל על איך משתקפים יחסי הכוחות האלה במספר ההרוגים משני הצדדים מאז תחילת האינתיפאדה הראשונה, אם למישהו נורא דחוף. ובממדי ההרס האחר. אז כן, גם בכלכלה. וגם ביחס לחרם משתקפת הפילוסופיה הקולוניאלית של ישראל במירעה. מצגת של כיבוש נאור במיטב הרטוריקה הפטרונית; ברקע איומים; בסוף ובעיקר כוח.

Read Full Post »

מבקר המדינה ממליץ על חקיקה מתאימה שתאפשר (מה תאפשר, תחייב) את יישום ההמלצות שלו. צעד נוסף במִשפּוּטה של החברה הישראלית. ביקורת היא כלי לניהול תקין. כלי לשיפור. ולכן הדרך הנכונה היא להתייחס אליה ולהשתמש בה ככזאת. גם כאן מדובר בדרך הארוכה, הקשה והמייגעת, אך שאין לה תחליף, של שינוי חברתי דרך שיח, שכנוע וחינוך. לא זבנג וגמרנו של חקיקה (עוד ח”כ מרוצה בדרך לפריימריז) וסנקציות.

למעשה, עצם זה שמבקר המדינה הוא שופט בדימוס כבר מחטיא את מטרת המוסד הזה, בעיני, משום שהוא רואה הכול בעיניים של שופט. ואילו ביקורת היא פרקטיקה שונה משיפוט וממשפט. אפשר, כמובן, לחוקק חוק שיחייב את יישום ההמלצות. זה יעורר כמה בעיות דווקא במישור המשפטי. למשל, על פסק-דין ניתן בדרך-כלל לערער. האם המלצות מבקר המדינה חסינות מטעות? אבל חשוב יותר הוא להשאיר את הערוצים האחרים שעדיין יש לנו כמו שהם: שונים. לא משפטיים. לחזק את ההיבטים האתיים, הציבוריים, בדיון ובשיח הביקורתי. לא לאיין אותם באמצעות הכלים המשפטיים שאינם רגישים דים לניואנסים ולדקויות, נוסף לבעיות נוספות שהם לוקים בהן.

המשך…

Read Full Post »

Older Posts »