קרוא וכתוב

לרפא עולם שבור: החיים כקריאה לאחריות, מאת יונתן זקס. מבוא מאת בנימין לאו. מאנגלית: צור ארליך. מגיד 2010, 389 עמ'.

פרופ' יונתן זקס, שהיה הרב הראשי של בריטניה, הוא הוגה דעות בעל שיעור קומה, המפגין ידע נרחב ומעמיק בתחומים שונים. לא פחות מכך, הוא מציג גישה מלאת מצפון וחמלה לבני אדם, לחיים וליהדות כפי שהוא רואה ומפרש אותה. יהדות המגלמת קריאה לאחריות אישית וחברתית, תיקון עולם בשיתוף עם בוראו; שעל פי זקס, מזמין אותנו להיות "שותפים במעשה בראשית". הטענה הרדיקלית של הפרשנות שהוא מאמץ היא כי "הבריאה היא הסימפוניה הבלתי-גמורה של אלוהים, והוא הטיל עלינו להשלימה". מכאן שגם הפרדוקסים הידועים של אל כל יכול ושכולו טוב אינם אלא פרדוקסים לכאורה. זה לא שאלוהים לא יכול, זה שהוא רוצה אותנו כשותפים. הוא מטיל עלינו משימה. להכיר במשימה הזאת ובייחודיות שבה היא מתגלמת בחיינו – למצוא את אותו "דבר שאיש מלבדנו אינו יכול לעשות" – זהו הייעוד שלנו. מה שאנו נקראים לגלות ולהגשים. לא קל, ולעיתים אי אפשר לעשות זאת לבד ("אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", הוא מצטט בהקשר זה). אך זה הדבר שייתן לחיינו משמעות ותשוקה. כל אחת מאיתנו נמצאת פה לשם מטרה, שרק היא יכולה להגשים.
כמה חסר אצלנו אינטלקטואל דתי כזקס. וכמה נחוץ הוא ספרו לשיח הציבורי כאן. כמים קרים על נפש עייפה.

המשך…

Read Full Post »

בינואר נתתי הרצאה בכותרת זאת בכנס האתאיזם בישראל (מ.ח.ר. 2013 – ספקנות, מדע ואתאיזם). שמתברר שעלתה ליוטיוב.
זה היה באחד הימים הקרים בחורף האחרון, אם לא ה-… והאולם לא היה מחומם דיו, כפי שיכולות להעיד שכבות הלבוש הרבות שעטיתי על עצמי בניסיון להתחמם… לעומת זאת היה מחמם את הלב לראות את המאות שהגיעו לכנס (כ-800 רוכשי כרטיסים) ואת העשרות הרבות, אם לא המאות, שצבאו על הפתח בניסיון להשיג כרטיס במקום, חלקם לשווא. מה שמראה על התעניינות רבה בנושא האתאיזם, הספקנות והאגנוסטיקה.
ההרצאה מעט ארוכה (זאת היתה הרצאת מליאה ולא בפאנל), אך הנה היא למתעניינות/ים בנושא.
דוגמאות להרצאות בנושאים נוספים שאפשר להזמין ממני – כאן.

הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה לבלוג. ברצוני להודות לתורמת.

Read Full Post »

“בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה” (אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס).

בין אם מסכימים עם קאמי כי התאבדות היא הבעיה הפילוסופית הרצינית היחידה בין אם לאו, מובן כי מסה קצרה כגון זאת לא תוכל להקיף את כל היבטי הבעיה. הטריגר המיידי לכתיבתה הוא אמירות פומביות שגרסו כי בנסיבות מסוימות טוב עושה המתאבד – לעצמו ולחברה – בכך שהוא נוטל את חייו בכפו. לעמדה זאת ניתן ביטוי וולגרי במיוחד אחרי התאבדותו של דודו טופז, ואחר כך גם בעקבות התאבדותו של אסף גולדרינג. המשותף לשניהם היה שהתאבדו שעה שהיו נתונים במשמורת המדינה, במעצר לפני משפט. המוקד שיעניין אותי כאן, אפוא, יהיה היחס החברתי הראוי להתאבדות בכלל, ובנסיבות המיוחדות הללו.

המשך…

Read Full Post »

בשרשור התגובות לפוסט האחרון שלו, כתב הבוקר יוסי גורביץ:

אם השאלה שלך היא האם מבחינתי מתנחלים הם מטרה לגיטימית לפעולות צבאיות פלסטיניות, התשובה היא חיובית.

הוא מוסיף ומסביר: "אי אפשר בו זמנית להיות חבר במיליציה, לטעון שאתה חלק הכרחי מבטחון ישראל, להיות הציר שסביבו נע הכיבוש, ואז, כשהנכבש מגיב, לילל שאתה אזרח".
הדגש על ה"פלסטיניות" הוא כנראה כדי שלא נטעה ונחשוב שהוא מצדיק פעולות צבאיות ישראליות כלפי המתנחלים. אבל לפלסטינים מותר.

המשך…

Read Full Post »

צחי הנגבי הורשע בעבירה של עדות שקר. זהו אחד ההקשרים שבהם שקר אסור בחוק. הם די מעטים. הונאה היא דוגמא נוספת. אבל תודה לאל, עדיין לא מעמידים אנשים לדין כי הם אומרים לחברים שלהם שיש להם מחויבות משפחתית קודמת ולכן לא יוכלו להגיע למסיבה שלהם. או להיפך. ואפילו לא על שקרים הרבה יותר רציניים ומזיקים בעליל.

בכל שאר ההקשרים משאירים את השקר לתחום המוסר, וגם שם מעמדו מורכב. בדרך-כלל אנחנו אוהבים לספר לעצמנו ששקרים לבנים מותרים כי הם נועדו לא לפגוע בזולת. וזאת הרי מטרה חשובה. למה שנגיד לאותם מזמינים מהפסקה הקודמת: “שמע, לא בראש שלי. אני לא סובלת את המסיבות שלך”? אפשר לזרוק הכול על הארוחה המשפחתית שהוזמנו אליה במקביל. ואז לשבת בבית ולראות את סיינפלד בפעם המאה. כל זה נכון, אבל צריך לזכור גם שהרבה פעמים אנחנו מייצרים שקרים לבנים כדי להקל על עצמנו יותר מאשר כדי לחמול על הזולת. ואפשר להשתמש באותה דוגמא עצמה לצורך זה. פשוט לא בראש שלנו שוב לפגוש את ר’ וס’. יש לנו דברים יותר מעניינים לעשות. סיינפלד כבר אמרנו?

המשך…

Read Full Post »

על כלכלה, תבונה, פוליטיקה וכוח

בשעת צהריים, בדרך, אני שומעת ראיון ברדיו עם שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, על קריאת החרם של הפלסטינים על תוצרת ההתנחלויות. ברוש, כמו כל כובש נאור, הסביר שהוא דואג קודם כל לפלסטינים כי זה יפגע בהם. ההתנחלויות מספקות להם מקום עבודה. ובכלל, מה הם מערבים כלכלה ופוליטיקה. את הפוליטיקה צריך לפתור ליד שולחן הדיונים. אחר כך הוא עבר לאיומים: אנחנו ננקוט צעדי נגד. הם זקוקים לנמלים שלנו. מה הם חושבים, שנגיש להם את הלחי השנייה? ובכלל, הכלכלה שלנו הרבה יותר חזקה. אם רק נתעטש, תראי מה יקרה לכלכלה הפלסטינית, סיים, כמעט באקסטזה. 

אז מה הם באמת מערבים כלכלה ופוליטיקה? כביכול כלכלה היא דיסציפלינה נפרדת ומנותקת מכל עניין. ממש מדע טהור. אני דווקא מכירה מכל מקום את הצירוף “חברה וכלכלה”. ממתי כלכלה איננה עניין פוליטי וחברתי, נגזרת של השקפת עולם והכרעות ערכיות? ולמה מערבים כלכלה ופוליטיקה? ולמה היו להסכמי אוסלו נספחים כלכליים?

אפשר להתווכח על מידת התבונה הפוליטית שבצעד. אין ספק שהפלסטינים יפגעו בכך בעצמם. אבל ממה נפשך. הרי מאבק מזוין פסול מוסרית. עכשיו, כשסוף סוף ננקטים צעדים לא אלימים, גם הם נפסלים. תחילה בפטרונות, אבל מהר מאד באיומים ואפילו לא כל-כך מוסווים. אלא שההכרה בכך שזהו צעד שהפלסטינים ייפגעו ממנו רק מוסיפה לערכו. מה הרבותא בכך שאני כצמחונית אכריז שאני מתנזרת מבשר? התנזרות עבורי תהיה ממשהו שאני כן רוצה ואוהבת לאכול, אבל נמנעת. מה הרבותא בכך שלא אעבור על ציווי מוסרי רק כי הוא מתיישב ממילא עם האינטרס שלי? הרבותא היא בכך שאקיים ציווי מוסרי כשקשה לי, כשנוח לי יותר לא לעשות זאת, כשאני משלמת מחיר. “יתגבר כארי”, נפתח השולחן ערוך; גם כשאין הנפש נוטה לכך, לעבודת הבורא.

ומה באמת רוצים מהפלסטינים, שימשיכו לבנות את ההתנחלויות? שיתרמו לכלכלה הקולוניאלית המשתמשת במשאבי השטח לטובתה? אם הם משלמים את המחיר ובכל זאת החליטו לנקוט בצעד הזה – זה רק ראוי להערכה.

ועכשיו מגיעים לשיא. לא כדאי להם. אנחנו הרי יותר חזקים. אם רק נתעטש, תראי תראי מה יהיה. העובדה שישראל הרבה יותר חזקה מהפלסטינים היא common knowledge. די להסתכל על איך משתקפים יחסי הכוחות האלה במספר ההרוגים משני הצדדים מאז תחילת האינתיפאדה הראשונה, אם למישהו נורא דחוף. ובממדי ההרס האחר. אז כן, גם בכלכלה. וגם ביחס לחרם משתקפת הפילוסופיה הקולוניאלית של ישראל במירעה. מצגת של כיבוש נאור במיטב הרטוריקה הפטרונית; ברקע איומים; בסוף ובעיקר כוח.

Read Full Post »

מבקר המדינה ממליץ על חקיקה מתאימה שתאפשר (מה תאפשר, תחייב) את יישום ההמלצות שלו. צעד נוסף במִשפּוּטה של החברה הישראלית. ביקורת היא כלי לניהול תקין. כלי לשיפור. ולכן הדרך הנכונה היא להתייחס אליה ולהשתמש בה ככזאת. גם כאן מדובר בדרך הארוכה, הקשה והמייגעת, אך שאין לה תחליף, של שינוי חברתי דרך שיח, שכנוע וחינוך. לא זבנג וגמרנו של חקיקה (עוד ח”כ מרוצה בדרך לפריימריז) וסנקציות.

למעשה, עצם זה שמבקר המדינה הוא שופט בדימוס כבר מחטיא את מטרת המוסד הזה, בעיני, משום שהוא רואה הכול בעיניים של שופט. ואילו ביקורת היא פרקטיקה שונה משיפוט וממשפט. אפשר, כמובן, לחוקק חוק שיחייב את יישום ההמלצות. זה יעורר כמה בעיות דווקא במישור המשפטי. למשל, על פסק-דין ניתן בדרך-כלל לערער. האם המלצות מבקר המדינה חסינות מטעות? אבל חשוב יותר הוא להשאיר את הערוצים האחרים שעדיין יש לנו כמו שהם: שונים. לא משפטיים. לחזק את ההיבטים האתיים, הציבוריים, בדיון ובשיח הביקורתי. לא לאיין אותם באמצעות הכלים המשפטיים שאינם רגישים דים לניואנסים ולדקויות, נוסף לבעיות נוספות שהם לוקים בהן.

המשך…

Read Full Post »

בעקבות פוסט של ולווט הגעתי להתבטאות של אורנה אושרי שכתבה כדלקמן:
”אני מתעבת את מפעל ההתנחלויות ובדרך כלל, ואולי לא כדאי שאגלה, כשאני שומעת על פיגוע בשטחים, כולל הרוגים, אני מושכת בכתפיי, בגלל שזה חוץ לארץ בעיניי”.

גם אני מתעבת את מפעל ההתנחלויות. אבל אני רחוקה מלמשוך בכתפי כשיש פיגוע בשטחים. אני חושבת שאדישות להרג אזרחים כאשר הם לא האזרחים ה”נכונים” היא עמדה מעוותת ומגונה מבחינה מוסרית.
עמדה כזאת מקעקעת גם את ההבחנה היסודית שמאפשרת לצאת, בין השאר, נגד טרור. העובדה שהמתנחלים יושבים היכן שהם יושבים שלא כחוק על פי הדין הבינלאומי, איננה רלוונטית לכך שהם זכאים להגנה על חייהם. הם גם עדיין אזרחים. 
אעיר עוד כי מי שמתייחס אליהם כאל מי שאינם אזרחים, ולכן כמי שהם יעד לגיטימי להתקפות – למעשה “מלבין” את ישיבתםי בשטחים… שכן לכוח הכובש מותר להשתמש בשטח הכבוש לצרכים צבאיים. אסור לו רק ליישב בשטח הכבוש את אזרחיו. אם המתנחלים אינם אזרחים הרי ההתנחלויות אינן לא-חוקיות…

לחוד אפשר להעיר על כך שלאושרי לא אכפת גם כשבחו”ל נהרגים אנשים. נכון שאדם קרוב אצל עצמו; ואיש לא יטען בכנות שאיננו מזדעזעים יותר כשנהרג מישהו שאנו מכירים היכרות אישית מאשר כשאנו קוראים כרוניקה על אדם זר שמת. אבל מוות הוא תמיד נורא. איך אפשר למשוך כתפיים מולו? דווקא בכך חושפת אושרי שהיא זאת האוחזת בגישה פרטיקולריסטית לעילא, כזאת שמתבטאת אצל אחרים ב”זה טוב ליהודים?” ודומיהם. מה ההבדל העקרוני בין אושרי לבין אלה שאכפת להם רק כשיהודים נרצחים?

לשבור את המראה

רוב (קטן) בציבור סובר שיש בישראל עודף חופש ביטוי, ושאין לאפשר לארגוני זכויות אדם החושפים מעשים לא מוסריים של ישראל לפעול באופן חופשי. רוב גדול הרבה יותר – קרוב ל-74% – סוברים כי יש “להטיל עונשים כבדים על עיתונאים המפרסמים ידיעות החושפות מידע על מעשים לא מוסריים של הצבא והשב"כ”. לרוב הציבור, אפוא, לא אכפת שנעשים מעשים לא מוסריים. אכפת לו שמדווחים עליהם. או "ש”מלשינים” עליהם לגולדסטון. במקום לדאוג באמת לפרצופה של המדינה, בכך שלא ייעשו כאן מעשים כאלה, או שלפחות ישאפו לצמצומם, יחקרו חשדות להם ויענישו את האחראים להם (ואז לא יהיה צורך בשימוש בדין הבינ”ל לשם כך) – שוברים את המראה.

באופן אירוני, חוט דק מסוים קושר את עמדתה של אושרי ביחס למתנחלים, לידיעה הזאת. החוט הזה הוא יחס סלקטיווי למוסר.

Read Full Post »

על-פי הדיווח בערוץ 1 על הארכת מעצרו של צחי יערי בגין הטרדת השדרנית מיקי חיימוביץ', אמר השופט כי החשוד הוא בבחינת "פצצה מתקתקת". זוהי דוגמא נוספת לאופן שבו מושחת השיח הציבורי והמשפטי בכל הקשור לשימוש במושג של "פצצה מתקתקת". מדובר בטיעון המשמש בספרות הפילוסופית בסוגיית העינויים, להדגמת מקרים קיצוניים שבהם השאלה היא האם מותר לחרוג מהאיסור (המוחלט, במשפט הבינלאומי) לענות. פצצה עומדת להתפוצץ במקום ציבורי. תפסנו אדם היודע את מקומה והזמן הולך ואוזל. אם לא נוציא ממנו את מיקומה של הפצצה וננטרל אותה, ייהרגו רבים חפים מפשע. (על הבעייתיות בטיעון של "פצצה מתקתקת" בהקשר של עינויים ראו כאן).

בשלב הבא, נהפך המושג "פצצה מתקתקת" מהתיאור לעיל לתיאור של אדם המהווה סכנה, דוגמת טרוריסט. כך הוא חדר גם לשיח על "סיכולים ממוקדים". אבל אין לבלבל בין העובדה שמדובר בטרוריסטים הנוקטים בשיטה של פעולות התאבדות, כלומר, הפצצה נמצאת על גופם, לבין המצב בדילמה של "הפצצה המתקתקת".
עכשיו, יוּבא המושג גם לשיח האזרחי. חוק המעצרים מתיר עילות מצומצמות להחזקת אדם במעצר לצורך חקירה: אם הוא מהווה סכנה לציבור, אם הוא צפוי לשבש את החקירה או אם הוא עלול לברוח. ובמקרים שבהם ניתן להסתפק במעצר בית יש להעדיף חלופה זו. אינני מתכוונת להמעיט כלל ועיקר בחומרתן של הטרדות, המיוחסות ליערי. המידע שהובא בפני השופט איננו נגיש לי ויש להניח כי בהחלטתו כיוון השופט למסוכנותו. השימוש במושג "פצצה מתקתקת" הוא הבלתי-קביל. וכי למה כיוון השופט הנכבד, כי כעת מותר לחוקריו לענותו?

ובשולי הדברים: לא מובנת הרלוונטיות של "ייחוסו" המשפחתי של צחי יערי, לפרסום. בדיוק כפי שלא מובנת הרלוונטיות של מוצאם הלאומי של הרוגי תאונות דרכים שעליהם מדוּוח. המעשים הרי מיוחסים ליערי הבן, לא לאב. מה יש בכך חוץ מרכילות?

Read Full Post »

"אני אדם מוסרי" הצהיר סגן הרמטכ"ל דן חלוץ בתצהיר התשובה שלו לבג"צ, בעתירה שהוגשה נגד מינויו לתפקידו. הצהרה כזאת של אדם על מוסריותו מעוררת גיחוך; במיוחד כשמדובר בדן חלוץ, שישן כל כך טוב בלילה אחרי שפצצה שהטילו מטוסיו הרגה 16 פלסטינים חפים מפשע. אבל מגוחך לא פחות הוא חיובו של אדם למסור דין-וחשבון על "עמדתו הערכית" לבית המשפט הגבוה לצדק. האם בית המשפט נהפך למשטרת המוסר?

"הכול שפיט"

אנו נוטים לשכוח שתפקידו של בית משפט הוא תפקיד משפטי, שעיקרו הוא לברור בסכסוכים על-פי דין. חלק גדול מהאחריות לכך שכל סוגייה ציבורית מגולגלת כיום לפתחו של בית המשפט העליון מוטלת על נשיאו אהרן ברק, שהרחיב את זכות העמידה לרוחב פתחו של שער ובמקביל קבע שהכל שפיט. אבל אחריות לא קטנה מוטלת גם עלינו כציבור, שבוחר לא להתמודד עם שאלות קשות בכלים הציבוריים ומעדיף להפוך כל בעיה לטעונת הכרעה משפטית.

בית המשפט איננו שומר המוסר הציבורי ושופטיו לא מונו כאוכפי המוסר ומגיניו. אדם יכול להישפט על מעשיו או על התבטאויותיו כאשר הן עומדות בניגוד לחוק (כמו הסתה לגזענות), לא על התבטאויות פסולות מבחינה ערכית וציבורית. על אלו שופט הציבור; ולשם כך פתוחות בפניו מגוון דרכים של מחאה ופעולה. הדיון המשפטי צריך להתמקד בשאלה האם ההפצצה שדן חלוץ הורה עליה בזמנו, כמפקד חיל האוויר, היתה פשע מלחמה, לא בשאלה אם מה שהוא אמראחר-כך לעיתון 'הארץ' מפגין קהות חושים מוסרית. בית המשפט, מיותר לומר, לא ייכנס לשדה המוקשים של דיון משפטי בפשעי מלחמה לכאורה שמבצע צה"ל בשטחים. לעומת זאת הוא גם לא יתערב במינויו של חלוץ לסגן הרמטכ"ל. בַּדרך הוא יביע את מורת רוחו מהתבטאויותיו של חלוץ, ובכך אין לו שום יתרון על-פני הסתייגות שאני או אתם נביע.
לא סגי, אלא שהתוצאה הלא-רצויה של כל המהלך הזה היא מתן לגיטימציה של בית המשפט למעשים שלא ייעשו, תוך מתיחת ביקורת על דברים שלא יפה לומר. זוהי התוצאה ההרסנית ביותר של משפטיזציית היתר של הדיון הציבורי בישראל: מתן הכשר משפטי שסותם את הגולל על הדיון שחייב להתקיים במה שלא ייעשה, גם אם הוא חוקי.

Read Full Post »