Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מוסר’

בעקבות פוסט של ולווט הגעתי להתבטאות של אורנה אושרי שכתבה כדלקמן:
”אני מתעבת את מפעל ההתנחלויות ובדרך כלל, ואולי לא כדאי שאגלה, כשאני שומעת על פיגוע בשטחים, כולל הרוגים, אני מושכת בכתפיי, בגלל שזה חוץ לארץ בעיניי”.

גם אני מתעבת את מפעל ההתנחלויות. אבל אני רחוקה מלמשוך בכתפי כשיש פיגוע בשטחים. אני חושבת שאדישות להרג אזרחים כאשר הם לא האזרחים ה”נכונים” היא עמדה מעוותת ומגונה מבחינה מוסרית.
עמדה כזאת מקעקעת גם את ההבחנה היסודית שמאפשרת לצאת, בין השאר, נגד טרור. העובדה שהמתנחלים יושבים היכן שהם יושבים שלא כחוק על פי הדין הבינלאומי, איננה רלוונטית לכך שהם זכאים להגנה על חייהם. הם גם עדיין אזרחים. 
אעיר עוד כי מי שמתייחס אליהם כאל מי שאינם אזרחים, ולכן כמי שהם יעד לגיטימי להתקפות – למעשה “מלבין” את ישיבתםי בשטחים… שכן לכוח הכובש מותר להשתמש בשטח הכבוש לצרכים צבאיים. אסור לו רק ליישב בשטח הכבוש את אזרחיו. אם המתנחלים אינם אזרחים הרי ההתנחלויות אינן לא-חוקיות…

לחוד אפשר להעיר על כך שלאושרי לא אכפת גם כשבחו”ל נהרגים אנשים. נכון שאדם קרוב אצל עצמו; ואיש לא יטען בכנות שאיננו מזדעזעים יותר כשנהרג מישהו שאנו מכירים היכרות אישית מאשר כשאנו קוראים כרוניקה על אדם זר שמת. אבל מוות הוא תמיד נורא. איך אפשר למשוך כתפיים מולו? דווקא בכך חושפת אושרי שהיא זאת האוחזת בגישה פרטיקולריסטית לעילא, כזאת שמתבטאת אצל אחרים ב”זה טוב ליהודים?” ודומיהם. מה ההבדל העקרוני בין אושרי לבין אלה שאכפת להם רק כשיהודים נרצחים?

לשבור את המראה

רוב (קטן) בציבור סובר שיש בישראל עודף חופש ביטוי, ושאין לאפשר לארגוני זכויות אדם החושפים מעשים לא מוסריים של ישראל לפעול באופן חופשי. רוב גדול הרבה יותר – קרוב ל-74% – סוברים כי יש “להטיל עונשים כבדים על עיתונאים המפרסמים ידיעות החושפות מידע על מעשים לא מוסריים של הצבא והשב"כ”. לרוב הציבור, אפוא, לא אכפת שנעשים מעשים לא מוסריים. אכפת לו שמדווחים עליהם. או "ש”מלשינים” עליהם לגולדסטון. במקום לדאוג באמת לפרצופה של המדינה, בכך שלא ייעשו כאן מעשים כאלה, או שלפחות ישאפו לצמצומם, יחקרו חשדות להם ויענישו את האחראים להם (ואז לא יהיה צורך בשימוש בדין הבינ”ל לשם כך) – שוברים את המראה.

באופן אירוני, חוט דק מסוים קושר את עמדתה של אושרי ביחס למתנחלים, לידיעה הזאת. החוט הזה הוא יחס סלקטיווי למוסר.

 

Read Full Post »

על-פי הדיווח בערוץ 1 על הארכת מעצרו של צחי יערי בגין הטרדת השדרנית מיקי חיימוביץ', אמר השופט כי החשוד הוא בבחינת "פצצה מתקתקת". זוהי דוגמא נוספת לאופן שבו מושחת השיח הציבורי והמשפטי בכל הקשור לשימוש במושג של "פצצה מתקתקת". מדובר בטיעון המשמש בספרות הפילוסופית בסוגיית העינויים, להדגמת מקרים קיצוניים שבהם השאלה היא האם מותר לחרוג מהאיסור (המוחלט, במשפט הבינלאומי) לענות. פצצה עומדת להתפוצץ במקום ציבורי. תפסנו אדם היודע את מקומה והזמן הולך ואוזל. אם לא נוציא ממנו את מיקומה של הפצצה וננטרל אותה, ייהרגו רבים חפים מפשע. (על הבעייתיות בטיעון של "פצצה מתקתקת" בהקשר של עינויים ראו כאן).

בשלב הבא, נהפך המושג "פצצה מתקתקת" מהתיאור לעיל לתיאור של אדם המהווה סכנה, דוגמת טרוריסט. כך הוא חדר גם לשיח על "סיכולים ממוקדים". אבל אין לבלבל בין העובדה שמדובר בטרוריסטים הנוקטים בשיטה של פעולות התאבדות, כלומר, הפצצה נמצאת על גופם, לבין המצב בדילמה של "הפצצה המתקתקת".
עכשיו, יוּבא המושג גם לשיח האזרחי. חוק המעצרים מתיר עילות מצומצמות להחזקת אדם במעצר לצורך חקירה: אם הוא מהווה סכנה לציבור, אם הוא צפוי לשבש את החקירה או אם הוא עלול לברוח. ובמקרים שבהם ניתן להסתפק במעצר בית יש להעדיף חלופה זו. אינני מתכוונת להמעיט כלל ועיקר בחומרתן של הטרדות, המיוחסות ליערי. המידע שהובא בפני השופט איננו נגיש לי ויש להניח כי בהחלטתו כיוון השופט למסוכנותו. השימוש במושג "פצצה מתקתקת" הוא הבלתי-קביל. וכי למה כיוון השופט הנכבד, כי כעת מותר לחוקריו לענותו?

ובשולי הדברים: לא מובנת הרלוונטיות של "ייחוסו" המשפחתי של צחי יערי, לפרסום. בדיוק כפי שלא מובנת הרלוונטיות של מוצאם הלאומי של הרוגי תאונות דרכים שעליהם מדוּוח. המעשים הרי מיוחסים ליערי הבן, לא לאב. מה יש בכך חוץ מרכילות?

Read Full Post »

"אני אדם מוסרי" הצהיר סגן הרמטכ"ל דן חלוץ בתצהיר התשובה שלו לבג"צ, בעתירה שהוגשה נגד מינויו לתפקידו. הצהרה כזאת של אדם על מוסריותו מעוררת גיחוך; במיוחד כשמדובר בדן חלוץ, שישן כל כך טוב בלילה אחרי שפצצה שהטילו מטוסיו הרגה 16 פלסטינים חפים מפשע. אבל מגוחך לא פחות הוא חיובו של אדם למסור דין-וחשבון על "עמדתו הערכית" לבית המשפט הגבוה לצדק. האם בית המשפט נהפך למשטרת המוסר?

"הכול שפיט"

אנו נוטים לשכוח שתפקידו של בית משפט הוא תפקיד משפטי, שעיקרו הוא לברור בסכסוכים על-פי דין. חלק גדול מהאחריות לכך שכל סוגייה ציבורית מגולגלת כיום לפתחו של בית המשפט העליון מוטלת על נשיאו אהרן ברק, שהרחיב את זכות העמידה לרוחב פתחו של שער ובמקביל קבע שהכל שפיט. אבל אחריות לא קטנה מוטלת גם עלינו כציבור, שבוחר לא להתמודד עם שאלות קשות בכלים הציבוריים ומעדיף להפוך כל בעיה לטעונת הכרעה משפטית.

בית המשפט איננו שומר המוסר הציבורי ושופטיו לא מונו כאוכפי המוסר ומגיניו. אדם יכול להישפט על מעשיו או על התבטאויותיו כאשר הן עומדות בניגוד לחוק (כמו הסתה לגזענות), לא על התבטאויות פסולות מבחינה ערכית וציבורית. על אלו שופט הציבור; ולשם כך פתוחות בפניו מגוון דרכים של מחאה ופעולה. הדיון המשפטי צריך להתמקד בשאלה האם ההפצצה שדן חלוץ הורה עליה בזמנו, כמפקד חיל האוויר, היתה פשע מלחמה, לא בשאלה אם מה שהוא אמראחר-כך לעיתון 'הארץ' מפגין קהות חושים מוסרית. בית המשפט, מיותר לומר, לא ייכנס לשדה המוקשים של דיון משפטי בפשעי מלחמה לכאורה שמבצע צה"ל בשטחים. לעומת זאת הוא גם לא יתערב במינויו של חלוץ לסגן הרמטכ"ל. בַּדרך הוא יביע את מורת רוחו מהתבטאויותיו של חלוץ, ובכך אין לו שום יתרון על-פני הסתייגות שאני או אתם נביע.
לא סגי, אלא שהתוצאה הלא-רצויה של כל המהלך הזה היא מתן לגיטימציה של בית המשפט למעשים שלא ייעשו, תוך מתיחת ביקורת על דברים שלא יפה לומר. זוהי התוצאה ההרסנית ביותר של משפטיזציית היתר של הדיון הציבורי בישראל: מתן הכשר משפטי שסותם את הגולל על הדיון שחייב להתקיים במה שלא ייעשה, גם אם הוא חוקי.

Read Full Post »

ניתן לאפיין טרור כהרחבת יעדיו של מאבק לאוכלוסייה אזרחית והשלטת אימה כדי להשיג מטרות פוליטיות ואסטרטגיות, ששיטתה העיקרית היא רצח אקראי של אזרחים.[1] בהקשר הישראלי-הפלסטיני, מדובר במאבק צבאי מזוין המופנה ללא הבחנה כלפי אזרחי האויב. מהו מעמדו המוסרי של הטרור, והאם הוא יכול להיות מוצדק? המשך…

Read Full Post »

פורסם בהארץ, 7.1.1996

אין ספק כי היבטים שונים בשאלת הפונדקאות מעלים שאלות מוסריות נוקבות, אך עצם הצדקתה המוסרית כהליך חברתי ממוסד נדחקת לשוליים, ולא במקרה.

הסדרת הפונדקאות עומדת על סדר היום של המחוקק הישראלי: הצעת החוק הממשלתית בעניין עברה קריאה ראשונה בכנסת והועברה אל ועדת העבודה והרווחה, להכנה לקראת קריאה שנייה ושלישית. בצדק הושמעה ביקורת על ניסוחו של החוק, המעקר אותו למעשה מיעדיו. כך נראית הצעת חוק שאמורה לרצות את החוגים הדתיים מחד גיסא ולהבטיח קרדיט פוליטי מהיר לשר הבריאות עוד לפני הבחירות, מאידך גיסא. אך זו אינה השאלה שצריכה להישאל. השאלה המקדימה נוגעת לעצם האפשרות להצדיק פונדקאות.

התנגדות לפונדקאות איננה בון-טון בחברה הישראלית, המקדשת את ערכי המשפחה ורואה ברצון לילד רצון נעלה, המביס כמעט כל אינטרס נגדי. "הבה לי בנים ואים אין – מתה אנוכי", אומרת רחל ליעקב, בפסוק המצוטט בדעת המיעוט בפסק הדין בבג"ץ נחמני. ההתייחסות לחוסר היכולת להביא ילדים לעולם כאל מוות והשוואת העקרות למחלה ממארת, אינן נדירות בקרב הנשים שנלחמות על זכותן להביא ילד לעולם. האינטרס האנושי להביא ילדים לעולם צריך אכן לקבל תמיכה וכבוד ראויים. אך לא בלתי מוגבלים.

מי שתומך בפונדקאות כאמצעי למימוש מטרה נאצלת צריך לשאול את עצמו, לדוגמא, האם הוא מוכן כי החברה תתיר מכירת איברים? פונדקאות אינה אלא השכרת רחם, וההכרעה הנדרשת היא הכרעה ערכית – החוק אמנם אינו ממצה את הערכים המוסריים שלנו – לא כל מה שאינו אסור בחוק מומלץ מבחינה מוסרית, אך החוק מהווה נדבך חשוב ביצירת אקלים מוסרי. הוא משקף לנו את דמותנו המוסרית ומשמש כלי מרכזי בבנייתה בה בעת.

במשטרים הליברליים ביותר מוגבלת חירותו של הפרט על ידי האיסור למכור את עצמו לעבדות, שנתפסת כנלוזה מבחינה מוסרית. מי שמבקש להצדיק פונדקאות או זנות מטעמים של חירות הפרט צריך – כדי לשמור על עקביות – להתנגד לאיסור על עבדות. כי אם פונדקאות מותרת כדי להקל על סבלם של חשוכי הילדים, מדוע נתנגד לכך שמישהו ימכור עצמו לעבדות כדי לממן לבן משפחתו ניתוח יקר שיציל את חייו?

העניין אינן נשגבותה של המטרה אלא סימון הגבולות שיוטלו על הדרך למימושה. בעידוד אנשים למכור איברים להשכיר רחם או למכור שירותי מין במסווה של ליברליזם נאור, המתיר לכל אדם לעשות כרצונו, יש התעלמות ממורכבותה של המציאות האנושית, שדוחפת אנשים אלה לכך. חברה שבכלל מאפשרת את הברירה הזאת, בין עוני או מצוקה אחרת לבין מכירת הגוף, ומתעלמת מכך שזו אינה בחירה חופשית, רחוקה מלהיות נאורה. כפי שמדיניות כלכלית של "אי התערבות" היא התערבות בפועל לטובת החזקים, כך גם החופש להימכר אינו משרת את האינטרסים של הנמכרים אלא של הקונים. שהשאלה איננה של חלוקת יתרונות, אלא של דיכוי ושליטה, ושל הבנייתם לתוך המציאות החברתית כך שאופני דיכוי הקשים ביותר ילבשו פנים של חירות דווקא.

ההתייחסות למכירת איברים או להשכרתם כאל מימוש חירות מבטאת פשיטת רגל מוסרית. דומה הדבר למאבק על זכותו של כל אדם לישון תחת הגשר: זכות זו נותרת כאפשרות מופשטת למנכ"לים של חברות ענק, אך מוחשית לחסרי הבית, בשבילם זו מציאות יום-יומית.

החברה מתערבת בהיבטים חשובים בחיי חבריה – למשל, היא אוכפת על היושבים במכונית לחגור גורת בטיחות – מכוחו של סולם ערכים שראוי לדבוק בו, בעיניה. איסור על אדם למכור את איבריו או את גופו הוא ביטוי לתפיסתנו את האדם כבעל כבוד אנושי שאינו סחיר בשוק. איסור כזה אינו הגבלת חירות אלא הגברתה.

מצוקתם של חשוכי הילדים מובנת. אפשר למצות את הרצון לילדים בדרכים אחרות. ואם לא, יש להבין כי גם כשמדובר באינטרס אנושי נעלה, מוטלות מגבלות על אופני מימושו.

כל המאמרים

Read Full Post »

« Newer Posts