Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מחאה’

בבתי ספר ברחבי הארץ לומדות בימים אלה ילדות ונערות שיעור חשוב. כנשים, קיומן בעיני אחרים הוא בעיקר של חפץ. ומכיוון שגופן אינו אלא מכשיר לפיתוי, עליהן לכסות אותו שמא יסיחו את דעת הגברים בסביבתן או יגרמו להם, חלילה, לאבד שליטה ולסטות מדרך הישר. בהקשרים אחרים, כאשר זה נדרש בעיני הקובעים בכגון אלה – והסטנדרט הוא לעולם גברי – עליהן דווקא לטפח את ההיבט הפתייני כדי לזכות בהכרה ובתגמול החברתי; כדי שיראו אותן בכלל, או כדי לשפר את סיכויי המכירה בחברה הקונה עצמה לדעת. הבחנות דקות שגם אותן צריך ללמוד היטב; להפנים את הקודים הנכונים, הגבריים, ולתמרן ביניהם. לא פשוט. יש מה ללמוד. כך או כך, גופן יהיה תמיד או אובייקט מסוכן שיש להיזהר ממנו, או מה שיש להשתמש בו כדי לשאת חן. לעולם לא משהו ששייך באמת להן ושיש להן אוטונומיה עליו. מי אמר שבית הספר לא מכין אותך לחיים?

המשך…

Read Full Post »

פעילה חברתית שהעירה על כך שמהפכה המסומנת כצעירה עלולה להשאיר את המבוגרות מאחור קיבלה תגובה מוכרת: "זה לא הזמן להיכנס לרזולוציות של גיל ומגדר. הזמן לזה יגיע!!!", שהמשיכה בתביעה "כרגע על כולם לתמוך בלי סייגים".

התגובה מוכרת מפני ש"זה לא הזמן" היא הסיסמה שתמיד דרשה מקבוצות מסוימות (נגיד, נשים?) לחכות לתום המאבק "החשוב". פעם זה היה המאבק נגד הכיבוש, שבשמו דחקו אותן. היום מאבקים אחרים, למרות שהם אמורים להיות ה-מאבקים שלהן ובשמן.

ל"זה לא הזמן" יש תשובה אחת, חדה מתמיד הפעם: הזמן הוא עכשיו!

לתמוך – כן. (אף כי בשום דבר אינני תומכת ללא סייגים. תמיד יש סייגים. אני לא תומכת במאבק המכיל נימות גזעניות, למשל). לחכות – לא. להעיר, להעלות מודעות. אף אחת לא נולדה עם כל התבונה והניסיון ביד. “טובה תבונה אחת ושתיים – מוטב”, כלשון דוסטוייבסקי.

בוודאי שיופייה של המחאה הנוכחית הוא בין השאר בחוסר העיצוב שלה. יש מי שרוצים לתת לזה להמשיך להתגלגל. יכולות להיות דעות לכאן ולכאן באשר לצורך להציב דרישות קונקרטיות או להתרכז בתחום של השינוי התודעתי, שהוא-הוא השינוי הגדול המתחולל לנגד עינינו. אבל מה שאסור שיקרה הוא שיגידו לקבוצות מסוימות: אתן חכו. יומכן יגיע. ההיסטוריה מלמדת כי הוא אף פעם לא מגיע. תמיד יש תביעות "יותר חשובות". אדרבה, זה הזמן למנף את המומנטום. קבוצות ועמותות רלוונטיות צריכות להביא לחזית קודם כל את המידע איך השיטה הנוכחית עובדת לרעתן באופן מיוחד (למשל: זקנים, ערבים, נשים, בעלי מוגבלויות). ולדחוף לשינוי.

בסופו של דבר לא כל הדרישות יתקבלו, זה ידוע וברור לכל מי שעיניה בראשה. יהיה צורך לתעדף גם בין הדרישות השונות. מה שצריך לשים עליו את מלוא המשקל זה את שינוי השיטה. וכן, גם את מה שכותבת היום מירב ארלוזורוב על אחריות תקציבית צריך לקחת במלוא הרצינות, למרות שהכותרת שניתנה לטור שלה תקומם הרבה מהמוחים. מדינה שתתרסק לא תוכל לתת כלום ולא להבטיח אף זכות. ישראל פחות מכול. ארלוזורוב מזכירה שמהשפל של שנות ה-30 בעקבות התרסקות כזאת של מדינות כמו גרמניה או איטליה, נחלץ העולם באמצעות מלחמת עולם שנייה. תזכורת גם למרבים לצטט בימים אלה משִׁיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר ("פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם") של אמיר גלבוע; בהנחה שאנחנו מבקשים שגם אחת משורות ההמשך תתגשם: "וְנִכְלָמוֹת מִשְׁתַּחֲווֹת הַמִּלְחָמוֹת אַפַּיִם".

עוד בנושא: נשים בסוף

Read Full Post »