Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מידתיות’

תדהמה בצה"ל. על מה? על העונש "הלא מידתי" שנגזר על תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, במסגרת עסקת טיעון במשפטו: הורדה לדרגת אל"מ, שלושה חודשי מאסר על תנאי, שלילת רישיון לשלוש שנים ועצירת קידום. תמיר נתן לבנו לנהוג ללא רישיון על טרקטורון צבאי, וכשזה ביצע תאונה ניסה לטייח ולדווח דיווח שקר על התאונה כאילו אחר נהג, ולסגור פיצויים באופן פרטי עם הנהג הנפגע. מה חשבו ה"חוגים" בצה"ל שראוי לגזור על עבירה חמורה כזאת? עיכוב בקידום היה מספיק, לדעתם. ככה זה בתרבות שהתרגלה לקבל נזיפות בתיק ולעבור הלאה.

בלי להכיר את תמיר אני מוכנה לקבל את העדויות הקובעות שהוא קצין מצטיין, וכי עזיבתו את הצבא (שלא הוטלה כעונש, אגב, אבל כנראה מניחים שזה מה שיעשה בעקבותיו) תהיה אבדה. ככלות הכול מדובר במי שדיברו בו כרמטכ"ל לעתיד. אבל אבדה הרבה יותר גדולה לצבא תהיה מסר שתרבות של שקר וטיוח היא משהו שעוברים עליו לסדר היום, עם נזיפה בתיק ועיכוב קל בקריירה.

חמור לא פחות, אולי יותר, הוא החשד שהטיוח לא הסתיים כאן. שהמשטרה הצבאית חקרה שלא כהלכה, שכן היא קיבלה רמז עב כפיל ממישהו להחליק את החקירה. שצ'יקו שלנו ייצא נקי. מרמיזותיהם של השופטים ניתן להבין שהחשדות מגיעים עד למעלה, לרמטכ"ל אשכנזי. הפרקליט הצבאי הראשי הורה לפתוח בחקירה. טוב.

אירוני במיוחד להיווכח מה מעורר זעקות של "לא מידתי" אצל קצינים בכירים בצבא (תמיר עצמו כינה את המעשה שלו "טעות בשיקול דעת" – ר' במסגרת). לא עוצמת הכוח שהופעלה במבצע 'עופרת יצוקה', נניח.  לא ירי על בית חאנון ב-2006, שהביא להרג של 22 בני-אדם ולפציעתם של 40. מפקד אוגדת עזה אז היה משה תמיר.  לא הריגתם של 80 פלסטינים, מהם לפחות 40 אזרחים תמימים, בימים שלפני ההפגזה הנ"ל, במבצע "ענני סתו".  לא ירי של חיילי גולני ב-2002 לעבר שוק הירקות בג'נין והריגת רוכל ושלושת ילדיו הקטנים. מח"ט גולני דאז, אחד משה תמיר, זוּכּה מכל אשם במשפט המשמעתי שהועמד אליו.  על כל אלה סיפר גדעון לוי והוסיף שמדובר ב"מי שהתרברב שהחטיבה שלו דומה לכלב רוטוויילר, שחשב שהכוח שמופעל נגד הפלשתינאים אינו אלים וברוטלי דיו, שאמר שהחורבן שזרעו חייליו במחנה ג'נין, 530 בתים הרוסים, 'לא מעורר אצלי שום התחבטויות מוסריות'."

ובכן, עונש לא מידתי? כל אחד זכאי לדעתו. מה שנהיר הוא שהמושג של חוסר מידתיות בצבא לוקה בחוסר מידתיות ברור.

ולא רק השקר והטיוח חמורים. בזמנו כתבתי על פרשת תמיר:

השקר והטיוח הם אכן חמורים, אבל במקרה זה הבה לא נזלזל גם בעבירה המטויחת עצמה. תמיר בחר להגדיר את ה"מעידה" שלו כ"טעות בשיקול דעת". סליחה? איזה שיקול דעת מפעיל אב הנותן לבנו בן ה-14 לנהוג בטרקטורון? האם נרצה שאיש זה יוביל חיילים למשימות מסכנות חיים? החְלקה של תקרית כזאת מעבירה מסר בלתי-נסבל. בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף. מה שהרבה יותר קשה למצוא לו תחליף היא תרבות ארגונית של כללים ברורים, מוטמעים, ונאכפים באופן שווה. אלה מבטיחים לא רק משמעת אלא גם התנהלות תקינה, ולא פחות מכך את השגת המטרות. ויתור עליהם הוא עוד שלב בהסתאבות, בשחיתות, ב"סמוך", בהתפוררות שתהיה בסופו של דבר לא רק מוסרית אלא גם התפוררות  של יכולתנו הצבאית להגן על עצמנו.

Read Full Post »

ראש הממשלה התלונן שבג"צ הוא שקובע את תוואי הגדר והאשים אותו בעיכובים בבנייתה (ובמובלע אולי בפיגועים, הנגרמים כי הגדר לא הושלמה). לו היו מקבלי ההחלטות בנושא מקיימים תהליך מסודר של קבלת החלטות ונועצים עם משפטנים לגבי המגבלות שהמשפט הבינלאומי משית עליהם, אולי היו חוסכים לעצמם את הצורך בשינוי התוואי בעקבות העתירות ולנו את המיליונים שזה עלה. אבל לראש הממשלה השגות גם על השיקולים של בג"צ בבואו לדון בעתירות כגון אלו: "הם משתמשים במושג המידתיות וזה מצער אותי", צוּטט.

מידתיות (פרופורציונליות) היא מושג מפתח באיזון בין זכויות. כל הרעיון איננו שלא ניתן להגביל זכויות, אלא שבבואנו לעשות זאת עלינו לעשות זאת באופן מידתי למידת הנזק שייגרם אם הזכות לא תוגבל; זאת מפאת חשיבותה גם של הזכות המוגבלת, והאינטרס שהיא מגינה עליו. כך, אם הפגנה תפריע לחופש התנועה, סביר יותר להטיל עליה מגבלות מסוימות על-מנת לצמצם ככל האפשר את ההפרעה שהיא תגרום, ולא לאסור עליה לחלוטין ובכך לפגוע בחופש הביטוי ובחופש ההפגנה. הכל, כמובן, על-פי נסיבות המקרה. הוא הדין גם בחומתגדר. הנקודה איננה שאסור לישראל להגן על אזרחיה על-ידי בנייתה, שהיא תכלית ראויה בלשון המשפט. אלא, א) מהו התוואי המורשה: האם מותר לה לעשות זאת בשטח שאיננו שלה על-פי המשפט הבינלאומי; ו-ב) תוך צמצום ככל הניתן של הפגיעות בזכויות של אחרים (הפלסטינים) הנגרמות בשל כך. אכן, על-ידי השימוש באותו רעיון מצער, מידתיות. לא סתם סמלו של הצדק הוא המאזניים שבהם שוקלים את האינטרסים המנוגדים ואת הנזקים הנגרמים.

מאז 1945, עם התפתחות המשטר הבינלאומי של זכויות האדם, הן משרטטות את גבולות המגרש שבו רשאיות לשחק ממשלות. זכויות אדם אינן צריכות לקבוע את המשחק עצמו (למשל, את סדרי העדיפויות של הממשל), אבל כל הרעיון הוא לא שהכל מותר ב"משחק" הזה. אסור לצאת מהמגרש. יש כללים. אחד החשובים שבהם הוא אותה מידתיות מצערת.

Read Full Post »