Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מיכאל קולהאז’

במגילת קהלת שנקראה היום, שבת חוה”מ סוכות, מופיע המשפט שחלקנו מצטטים בהנאה לא מוסתרת: “מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע”.
אלא שלמשפט יש המשך. הפסוק המלא הוא: “וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע.”
(קהלת ג, טז). זה כבר פחות מהנה. מילא המשפט; רובנו יודעים ומכירים בכך שמשפט אינו ממצה צדק; שלעיתים הוא אינו משיג אותו כלל; ושבבתי משפט לא תמיד נעשה צדק ויש יאמרו שנדיר שנעשה. אבל גם הצדק עצמו? הוא מקומו של הרָשַׁע? הכיצד?

הפסוק התנ”כי יוצר למעשה הקבלה בין משפט לצדק. ולאו דווקא, או רק, מבחינה זאת שמשפט משמעו צדק. אלא, גם, שצדק משמעו משפט. והנה, אכן, המונח האנגלי Court of Justice אינו למעשה אלא ‘בית משפט’. ה-(International Court of Justice (ICJ אינו אלא בית הדין הבינלאומי. ולא, כפי שהשתרשה טעות התרגום, “בית הדין הבינלאומי לצדק”. וכן, גם בג”צ שלנו, ה-High Court of Justice, הוא למעשה בית המשפט הגבוה. המונח ‘צדק’ התוסף אליו כטעות תרגום של מי שאינו בקיא במינוח האנגלי. ומאז מעורר בנו ציפיות, לעיתים ציפיות שווא, שבבג”צ ייעשה צדק. הרי השם מחייב…

ואם צדק אינו אלא משפט, או מעשה המשפט, הרי אז גם שם, אכן, מקום הרָשַׁע.

ואולי אפשר לתת פרשנות אחרת. כזאת האומרת שגם בצדק במשמעות המועדפת עלינו – לא כסינונים למשפט אלא כערך שאנו חותרים אליו, מבקשים אותו, רודפים אחריו – יש רֶשע. ורשעים מוצאים את מקומם שם. כמו בכל מקום. כי שום דבר אינו זך, טהור ונקי. כל דבר אפשר שתימצאנה בו שתי הפנים. כל מה שאנו שולחים בו ידנו, מבקשים להשיגו, מתלכלך מטבע הדברים. יחד עם ידינו. באינטרסים, במחיר שאנו ואחרים משלמים עבור השאיפה להשיגו וניסיון מימושו.
ביטא זאת היטב היינריך פון קלייסט במשפט הפתיחה של הנובלה המופתית שלו ‘מיכאל קולהאז’: “בעולם היו מזכירים את שמו לברכה, אלמלא הפריז על מידה טובה אחת וקלקל בה. כי רגש הצדק שבו, עשה אותו לגזלן ורוצח".
או כפי שמנסח בתמציתיות מופלאה ספר קהלת
(ז ,טז): “אַל-תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה”.

Read Full Post »

הידיעה המזעזעת על הורים שהוציאו את גופת בנם החייל מקברו בדרישה לחקור את נסיבות מותו, הזכירה לי את ספרה של בתיה גור אבן תחת אבן, שכתבתי עליו לפני שנים אחדות.

המקום שבו אנו צודקים

אחת מיצירות המופת הספרותיות והמוסריות של תחילת המאה הקודמת מציגה בתחילתה את גיבורה כך:

"בעולם היו מזכירים את שמו לברכה, אלמלא הפריז על מידה טובה אחת וקלקל בה. כי רגש הצדק שבו, עשה אותו לגזלן ורוצח".

היצירה בה מדובר היא כמובן 'מיכאל קולהאז' של פון-קלייסט, אשר מתארת כיצד מובילה השאיפה לצדק מוחלט לא רק לעשיית עוול לאחרים אלא גם לאבדון אישי. מיכאל קולהאז הוא גיבור אהוב במיוחד על רחלה אבני, גיבורת ספרה החדש של בתיה גור. וממש כמוהו, היא מאבדת במאבקה לצדק את משפחתה, את שמה הטוב ואת חייה. קשה קצת להתנער, רוב רובו של הספר, מהתחושה שהוא נכתב על שולה מלט, אמו של אמיר מלט שנהרג ברולטת הרשת בבסיס חיל-האוויר, שניהלה קרב עיקש עם המערכת הצבאית והמשפטית ולפני שנים אחדות התאבדה. זאת למרות שגור מציינת בסיום הספר שאם כי הרעיון הראשוני אכן נבט מסיפור זה, היא אינה מכירה איש מבני המשפחה וגם לא שוחחה עימם. אבל ככל שאנו מתקדמים בקריאת הספר, אנו צוללים לתוכו ומרותקים מסגולותיו-הוא. הספר נכתב משתי נקודות המבט: של האם ושל השופט שמנהל את משפטם של הקצינים הזוטרים שמועמדים לדין על הריגה בגין רשלנות פושעת. חלקו של השופט לבטח לא נכתב על בסיס עובדות כלשהן, מאחר שגור מציינת כי תיקי הפרשה לא נפתחו בפניה למרות מאמציה.

לכל אחד דפוסי התגובה וההתמודדות שלו, והדרך בה הוא בוחר או נדחף לבטא את כאבו ואבלו. כאב שעובר טרנספורמציה לזעם המתועל לאפיקי פעולה המכוונים למטרות בנות-השגה, הוא תהליך שיכול לעשות טוב. אבל המלחמה במערכת, בכל מערכת, היא אבודה מראש במובנים רבים. זהו מאבק ששוחק את היחיד עד דק, בעוד המערכת נשארת חסינה כשהיתה. זהו סוד כוחה של המערכת: היכולת לטרטר את מי שקורא תגר על סמכותה ועל החלטותיה, לשחוק אותו בסבך הביורוקרטיה ולהביא אותו לכך שימאס במאבקו. במקרה הטרגי, הוא מואס גם בחייו. רוב רובו של הספר, עמוס עולמה הרגשי של רחלה בכעס ובזעם, ובעיקר בנחישות אובססיבית, חסרת פשרות, להמשיך בכיוון שהתוותה: להיאבק על חשיפת האמת כמו גם על עשיית הצדק. בנחישות הזו רואה רחלה אבני את העולם כולו, כולל את בני משפחה, כמחולק לשניים: אלו שאיתה בסיפור הזה, ואלו שלא. בסוף הספר, כאשר מפנה הזעם את מקומו לכאב אין-אונים, מפליאה גור לתאר את הבלתי-ניתן לתיאור כמעט: את הכאב המצמית מול אובדן בן. רק מי שעל יכולת האמפתיה שלה עמדנו כבר במסה שלה 'מכביש הרעב שמאלה', יכולה לכתוב שורות כאלו:

"והכאב בחזה הוא ללא נשוא. היא מניחה עליו את כף-ידה ופורשת את אצבעותיה למלוא רוחבן, אבל לשווא, היד אינה מושיעה. כי לא בחזה של בשר הכאב אלא במה שאין לו קיום בנגיעה. והיא הרי חשבה ששם כבר נבקע הכל לשניים, וחרב, שאיננו ".

סיפורה של רחלה אבני הוא כרוניקה של מוות ידוע מראש. לא רק כי אנו יודעים את סופו הביוגרפי של הסיפור, אלא גם כי הדילמה הטרגית מולה ניצבת רחלה, שבין קרניה היא נאלצת לבחור, היא בין החיים לבין הצדק. יש מקום כזה שבו אנו חייבים לבחור, מתברר. ומן המקום שאנו צודקים, מצטטת גור את עמיחי במוטו לספרה, לעולם לא יפרחו פרחים באביב. ולמרות הכל, מאבקם של רחלה אבני כמו גם של מיכאל קולהאז, מעוררים הערצה. בעיקר, משום שמשמעותם היא שיש דברים ששווה ללכת בשבילם עד הסוף.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »