וגם: ערוץ 10 כסוכן מדיח וכך קוברים השותלים.
הפירות הם כמובן פירות עץ המורעל, הדוקטרינה המשפטית האמריקנית הפוסלת ראיות שהושגו שלא כדין. עוד טרם נקבעה ההלכה בישראל של פסלות ראיה כנ"ל, אף כי במתכונת מצומצמת מזאת האמריקנית (ראו כאן), נקבע כלל זה בשלוש הוראות חוק ספציפיות. אחת מהן, והיא המעניינת אותנו כאן, בחוק הגנת הפרטיות. סעיף 32 לחוק זה קובע: "חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה".
מדוע מעניינת אותנו הוראת חוק זאת דווקא עכשיו? בשל המקרה שהערעור בעניינו הוגש לבית המשפט העליון, שאמור להכריע מתי מותר לחפש על גופו של אדם. חיפוש כזה בוצע בידי שלושה שוטרים חמושים על אזרח והניב סכין, וכתב אישום על החזקתה. בית משפט השלום זיכה את הנאשם וקבע שהסכין שביקשה המשטרה להציג בבית המשפט הושגה תוך פגיעה בפרטיות וחריגה מסמכות של השוטרים המחפשים, שפעלו ללא צו. בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה במידה מסוימת וקבע שגם אם החיפוש לא היה חוקי (הוא לא הכריע בסוגייה), יש לקבל את הסכין כראיה, שכן הפגיעה בפרטיות הנאשם היתה פעוטה לעומת חומרת העבירה של החזקת סכין. הנקודה המעניינת בדיווח היא כי "בית המשפט המחוזי יצא מנקודת הנחה כי [הנאשם] מכיר את החוק וידע דווקא שלשוטרים אין סמכות לבצע את החיפוש והסכמתו באה על רקע אותה ידיעה". כלומר, שצריך היה אדם סביר לדעת שלמשטרה אין סמכות לבצע על גופו חיפוש ללא צו בית משפט, ולכן החיפוש כשר משנתן הסכמתו לחיפוש. על החלטה זאת מערער, ובדין, סגן הסנגורית הציבורית ד"ר יואב ספיר, האומר: "ברור שלא מדובר כאן בהסכמה אמיתית, אלא בניצול החולשה של האזרח, שאיננו מודע לזכויותיו."
עכשיו שאלו את עצמכם מה הייתם עושים במקום אותו אזרח ששלושה שוטרים חמושים, אחרי שדרשו ממנו להזדהות והצליבו את המידע עם המאגר המשטרתי, מבקשים לערוך עליו חיפוש. אני מודה, לבושתי, שכאדם די מודע לזכויותיו, וקצת מכיר את החוק, ספק אם הייתי יודעת שלמשטרה אין סמכות לכך. (לעומת חיפוש בביתי, שלא הייתי מרשה לאיש לבצע ללא צו). כנראה שאני לא "אדם סביר".
נקודה חשובה נוספת היא מה פשר "הסכמה" במקרה זה ובכלל. יש להתייחס להסכמות שונות בזהירות ובחשד, שכן האמת ניתנת להיאמר שאנו מוקפים במקרים שבהם ניתנת "הסכמה" כביכול, שאיננה הסכמה של ממש. לעיתים היא שלא מדעת, לעיתים היא מתוך עמדת חולשה שאיננה יכולה להקים הסכמה של ממש.
עוד בנושא:
פירות אסורים
הלכת מירנדה
ערוץ 10 כסוכן מדיח
בזמנו כתבתי רשימה על מחזה המוסר של ערוץ 10. בין השאר כתבתי אז:
"ובכן, מה מטריד כאן, בהצגה הזאת? נתחיל בכך שזאת הצגה. ההופכת את כל הצופים למציצנים בעל כורחם במה שנראה כמעט כמו סרט סנאף. לאורך דקות אחדות החשוד איננו יודע שהוא מצולם בעוד אנחנו נעים באי-נוחות על כסאנו (אם עוד לא העברנו ערוץ).
השאלות המשפטיות גרידא בהקשר הזה פחות מעסיקות אותי. לכאורה יש לפנינו חשד סביר לניסיון לעבור עבירה, שיתכן שמקים עילת מעצר. אחת הבעיות הקשות העולות כאן היא מה שמכונה agent provocateur, כלומר שידול לדבר עבירה. הקושי בטקטיקה זאת נוגע ליכולת להפריד בין עבירה שהיתה מתבצעת ללא התערבות לבין מה מתרחש בעקבות ההתערבות החיצונית ובגללה. כלומר, הגורם הלוכד נעשה כה מעורב בביצוע העבירה עצמה, עד כי לא ברור איזה חלק של האחריות מוטל עליו. הבעייתיות מתגברת כשאין מדובר בחשוד מסוים שמנסים לתפוס אותו על-ידי שימוש באסטרטגיה הזאת אלא ב"השלכת חכה" כללית. מה גם שמעורבת בכך התחזות. אמת, גם שוטרים מתחזים לעיתים כדי לבצע את תפקידם. וכאן אני מגיעה ללב העניין: הבעיה הכי קשה של כל ההפקה הזאת של ערוץ 10 הוא שיתוף הפעולה של משטרת ישראל; שנהפכת מזרועה של הרשות המבצעת, גוף שתפקידו אכיפת החוק, לסטטיסטית בהפקה של ערוץ מסחרי. הקטע שבו מתברר שהשוטרים ממתינים כל העת מאחורי הדלת עד שדב ("הי נפתלי") גילהר יסיים לסחוט את הדיווידנדים התקשורתיים מהלימון המבאיש הזה – ממחיש יותר מכול את טשטוש הגבולות המוסרי שבו לקתה משטרת ישראל בתפקיד שנטלה על עצמה במחזה המוסר. עוד מעט יתברר שכולנו בכלל ב'מופע של טרומן' וכל המדינה הזאת היא רק סדרת ריאליטי. ונעבור לפרסומות."
היום מתפרסם כי בית המשפט זיכה את אחד הנאשמים מאשמת ניסיון למעשה מגונה וניסיון להטרדה מינית, לאחר שקבע כי הודח לעבירה על-ידי ערוץ 10. כלומר, ערוץ 10 פעל כסוכן מדיח (agent provocateur).
כך קוברים השותלים
בעניין אחר, אבל לט"ו בשבט זה בכל זאת מתקשר: ערן וולקובסקי תמיד מצוין, והיום במיוחד בקריקטורה שלו בהארץ.
קרוא וכתוב 