Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מישאל חשין’

משטרה תחת אזהרה / שופטים במיטה / סיזיפוס בירושלים

משטרה תחת אזהרה

מאז ועדת אגרנט, הנוהג הוא כי ועדת חקירה מזהירה את מי שעלול להיפגע מממצאיה. נוהג שעוגן בתיקון לחוק ועדות חקירה. כך נהגה גם ועדת זיילר, למרות שהיתה ועדת בדיקה בלבד, שכן קיבלה סמכויות מקבילות. לאחר שהוזהרו, רשאים המוזהרים לשוב ולהופיע בפני הוועדה חמושים בעורכי-דין, לעיין בחומר החקירה ואף להביא ולחקור עדים, כדי לנסות ולהוכיח את צדקתם. אזהרה אין משמעה חריצת דין. ועם זאת, אני סבורה כי ההיגיינה הציבורית איננה מאפשרת למפכ"ל מוזהר להמשיך ולכהן בתפקידו כאילו דבר לא קרה. עליו להשעות את עצמו או לפחות לצאת לחופשה עד לבירור הסופי בוועדה.
אבל זה לא צריך שיטשטש את הבעייתיות האינהרנטית הטמונה בהליכים של ועדת חקירה. אמנם רשמית מסקנותיה הן בגדר "המלצות", אך על-פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה הן מחייבות את הממשלה. המלצות אלו יכולות לסיים קריירה של אדם מבלי שהוא יוכל לערער עליהן כמו בהליך שיפוטי, משום שאין ערכאת ערעור לוועדת חקירה. את הבעייתיות הזאת צריך לתקן.

שופטים במיטה

מישאל חשין, בתשובה לטענה ששופטי בית המשפט העליון הם חבורה סגורה ולא מאפשרים מינויים שאינם רוצים בהם: "מה זה סגורה? אנחנו חיים ביחד, ישנים ביחד באותה מיטה. אני לא רוצה להכניס למיטה שלי מישהו שאני לא רוצה אותו" המראיין מקשה: "אבל המיטה הזו היא לא שלך. המיטה הזו היא בית המשפט העליון של המדינה כולה. על זה בדיוק מאשימים אתכם, שאתם חבורה סגורה שבה חבר מביא חבר". חשין: "אלה דברים מקוממים. אף אחד לא אמר שהמיטה הזו היא שלנו. השקר המקובל של 'חבר מביא חבר', מה הקשקוש הזה? אנחנו לא חבורה סגורה אבל חיים חיים מאוד אינטנסיוויים ביחד. אנחנו חייבים לאהוב אחד את השני."
"אף אחד לא אמר שהמיטה הזו היא שלנו"? נדמה לי דווקא שחשין עצמו אמר זאת, ממש רגע קודם ("אני לא רוצה להכניס למיטה שלי מישהו שאני לא רוצה אותו"). זה לא המקום היחיד בראיון הפרידה הזה שבו הוא מפגין חוסר קונסיסטנטיות, אם להתבטא בעדינות. כל אחד רשאי לבחור את המטאפורות שלו, כמובן, אבל ההתייחסות לבית המשפט העליון כאל מיטה שבעליה זכאי לבחור את הפרטנרים שהוא מכניס אליה עושה לחשין שירות דב. בנסיונו המתפתל להוכיח שלא מדובר בחבורה סגורה ("אלה דברים מקוממים") הוא כמובן מוכיח בדיוק ההיפך. בית המשפט העליון של ישראל לא צריך להיות מיטה, בין שופטיו לא צריכה לשרור אהבה, וחבריו הנוכחיים לא רשאים לשלוט על המינויים אליו כאילו היה זה עסק פרטי שלהם. מדובר במוסד חשוב במדינה דמוקרטית, לא במועדון חברים.

סיזיפוס בירושלים

ירושלים, כידוע לכל דריה ובאיה, היא מהמלוכלכות בערי ישראל. ידיעות אחרונות פירסם על כך כתבה בשבת האחרונה, תחת הכותרת הלירית 'תשעה קבין של לכלוך'. ציון שטרית, מנהל אגף התברואה בעיריית ירושלים, מתאר: "זו עבודה סיזיפית, אתה מסיים לנקות היום, ומחר בבוקר צריך להתחיל שוב מאפס". ואללה. עושה רושם שהוא לא מכיר הכרות אישית את עבודות הבית

Read Full Post »

אבל העיתוי, העיתוי (2)

לפני שנתיים וחצי פירסמתי את הפוסט הזה, על כך שהרעיון (הלא רע כשלעצמו) לשנות את שיטת הוותק שעל-פיה נבחר נשיא בית המשפט העליון מעורר חשד כשהוא מועלה ממש ערב כניסתה, לראשונה, של אשה לכהונה. שר המשפטים חיים רמון (צירוף מבשר רע) הודיע עכשיו שהוא לא מחויב לנוהגים ויבדוק את כל האופציות. רמון מקושר היטב לחרדים שעבורם מינויה של בייניש הוא סמרטוט אדום. גם בשביל הימין היא פרסונה נון-גראטה. כך שלא רק מינה של בייניש עומד לה לרועץ. מצד שני, הוא גם לא עוזר. זה מה שכתבתי בנובמבר 2003, וזה רלבנטי גם היום:

אפילו שעון מקולקל מראה פעם ביום (או פעמיים, תלוי אם הוא אנלוגי או דיגיטלי) את השעה הנכונה. ברוח זאת יש לתמוך הפעם בהצעתו של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, להפקיד את הבחירה של נשיא בית המשפט העליון בידי השופטים עצמם. ראשית, הכל רק לא פוליטיקה. בחירה של נשיא בית המשפט העליון בידי הפוליטיקאים – הצעה שנשמעה אף היא – תהיה הרת-אסון. שנית, משום שגם אם עד כה נבחרו נשיאים ראויים, אין ראיה לכך כי היה זה על-שום הוותק שלהם ולא למרות הוותק שלהם, או למצער שיש קשר בין שני הגורמים. בכלל, ותק זה לא קריטריון רלוונטי ליכולות. רק בקיבוץ הוא נחשב לאיזו שהיא שיטת חלוקה סבירה והיום גם שם לא (איפה שעוד יש מה לחלק). אז לא שאני משלה את עצמי שהשופטים עצמם לא נגועים בפוליטיקה פנימית, אבל מכל ההצעות זאת הרעה במיעוטה.

כל זה בסייג אחד: שינוי השיטה צריך להיות לאחר בחירת הנשיא/ה הבא/ה. אל"ף, משום שככלל לא תקין לשנות שיטה כשהפרסונות המעורבות כבר ידועות. בי"ת, משום שמאד מחשיד לעשות זאת דווקא ערב מינויה של אשה, לראשונה, לנשיאת בית המשפט העליון. אמנם, כידוע לנו, הפמיניזם הוא אנכרוניזם, ואין אצלנו כבר שום דעות קדומות נגד נשים, כפי שהוכח רק בסוף השבוע האחרון, אבל בכל-זאת מתגנב ללב החשד שמא הדחיפות להחליף את השיטה דווקא עכשיו קשורה גם למינה של מי שמיועדת לתפקיד.

הארכה נוספת

גם הנושא הבא קשור לזמן. אותו שר משפטים הצהיר כי בכוונתו להאריך את הוראת השעה בעניין חוק האזרחות והכניסה לישראל, ובמקביל לחוקק חוק הגירה כללי. שניים משופטי הרוב בהחלטה שניתנה בשבוע שעבר לדחות את העתירות נגד החוק, הסתמכו בין השאר על העובדה שמדובר בהוראת שעה זמנית. השופט אליעזר ריבלין כתב: "גם אם ישוב המחוקק ויתן תוקף מחודש, לתקופה קצובה, להוראת השעה, אין לנו בסיס להניח כי ההוראה החדשה תהא זהה לזו אותה אנו מבקרים כיום". מסקנתו היא כי "אין צורך, ובפועל יש בכך בנסיבות המקרה משום חיסרון, להידרש לשאלת החוקיות של הוראת החוק, שפניה משתנות, ואשר לעת הזו שוקעת היא אל תוך מימיו העמומים של העתיד". השופט אדמונד לוי כתב כי "יש להותיר עד להשלמתה של מלאכת החקיקה ומחמת החשש מפני חסר נורמטיבי, את החוק ואת ההסדרים הקיימים מכוחו על כנם". הוא חותם את חוות דעתו במשפט: "אדגיש כי אם לא ישכילו המשיבים למלא אחר שהתבקשו [לקבוע אמצעים פוגעניים פחות, ע"י המרת ההסדר הגורף בבדיקה פרטנית – נ"כ], ספק בעיני אם יוכל החוק להתמיד ולצלוח את הביקורת השיפוטית גם בעתיד". יש להדגיש כי עמדתם המהותית של שני השופטים לגבי החוק – שונה. ריבלין סבור כי הוראת השעה מידתית, שכן לא מדובר בחשש ערטילאי לשלום הציבור אלא בזכותם האישית של חבריו לחיים. לעומתו, סבור לוי כי ספק אם הוראת השעה מידתית על-פי מבחן המשנה השני למידתיות, הדורש לבחור באמצעי שנזקו פּחוּת כדי להשיג את אותה תכלית. זאת משום שלדעתו, כאמור, ניתן להשיגה על-ידי בדיקה פרטנית קפדנית יותר. משמע, לו היה לוי מחליט לפסוק על-פי עמדתו המהותית לגבי החוק, היה מאזן הכוחות בפסק-הדין משתנה והמיעוט היה נהפך לרוב.
הודעתו של רמון שבה ומדגישה את הבעייתיות שבאי-התערבות שיפוטית בחוקתיותו של חוק רק בשל כך שהוא זמני. שוב ושוב אנו שומעים כי הכוונה היא לחוקק חוק כללי עם מבחנים אוניברסליים, שיחליף את הוראת השעה הספציפית. בינתיים חוזרים ומאריכים אותה, גם אם תוך הכנסת שינויים. אם בית המשפט יימנע לעד מהתערבות רק בשל העובדה שמדובר בהוראת שעה "זמנית" – מה ימנע מן המחוקק לשוב ולהאריך אותה עד בלי סוף?

חשין

המשנה לנשיא ביה"מ העליון בדימוס, מישאל חשין, התנצל על מה שאמר להארץ על הנשיא ברק בהקשר של הפסיקה בעניין חוק האזרחות. "מי שמכיר אותי יודע שאני מתחמם די מהר במהלך ויכוח". יודעים, יודעים. בעיקר עורכי-הדין שטענו לפני חשין. השאלה היא אם אדם כזה, על כל מעלותיו, היה צריך לשבת על כס השיפוט. מזג שיפוטי זה לא.

Read Full Post »