Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מכירת איברים’

בתגובה על מכתב למערכת "כבר יש הצעת חוק" ("הארץ", 9.7)

דובר משרד הבריאות פוטר את השר שלו מפעולה ממשית כדי למצות את תרומות האיברים מן המת, בכך שהוא קורא לכל אזרח ואזרחית לחתום על טופס הצטרפות לאד"י ולשאת עמם כרטיס תורם בכל עת. משרד הבריאות והעומד בראשו מתעלמים מתפקידם לשנות בפועל את התפישה החברתית האחראית למחסור מתרומות מן המת, ובוחרים בדרך הקלה – עידוד תרומות מן החי – שתוצאותיה עלולות להיות קשות.

עידוד אמיתי של תרומות מן המת אינו מתמצה בקריאה לציבור מעל דפי העיתון. יש לקדם הסדר בין הרבנות למערכת הרפואית, שיאפשר לרבנים לקרוא לציבור מאמיניהם לתרום איברים; לקדם תוכניות חינוכיות בבתי הספר התיכוניים, פעולה עם אגודות הסטודנטים ובקרה ופיקוח קפדניים של המערכת הרפואית על תהליכי הביצוע של השתלות מן המת. בעיקר יש להקפיד על ההפרדה, שגם כיום נדרשת, בין הצוות הרפואי הקובע את המוות לבין זה שמבצע את קציר האיברים, כדי להקהות את חששותיהם של רבים שמא כאשר הרופאים יידעו שלפניהם תורמים פוטנציאליים הם יתאמצו פחות להציל את חייהם.

כל אלו משמעם פעולה ארוכת טווח, שאכן תימשך ככל הנראה מעבר לקדנציה של השר הנוכחי. קל יותר לנסח הצעת חוק שמפצה תורמים מן החי ולקצור הופעות מיידיות בטלוויזיה. אינני מקלה ראש לרגע בסבלם הנורא של הממתינים להשתלה. המצוקה במחסור באיברים להשתלה היא אמיתית ותוצאתה המסתברת – מוות – היא בוודאי הנוראה מכל התוצאות האפשריות. אך אסור לחברה נאורה לאפשר את הברירה בין עוני או מצוקה אחרת לבין מכירת הגוף. זו איננה ולא יכולה להיות בחירה חופשית. תרומת איברים מן המת היא מעשה נאצל שמציל חיים, אבל צדה השני הוא איסור על החי למכור את איבריו או את גופו, גם כשקוראים למכירה כזאת "פיצוי".

פורסם במדור מכתבים למערכת הארץ, 14.7.2003

Read Full Post »

פורסם בהארץ, 7.1.1996

אין ספק כי היבטים שונים בשאלת הפונדקאות מעלים שאלות מוסריות נוקבות, אך עצם הצדקתה המוסרית כהליך חברתי ממוסד נדחקת לשוליים, ולא במקרה.

הסדרת הפונדקאות עומדת על סדר היום של המחוקק הישראלי: הצעת החוק הממשלתית בעניין עברה קריאה ראשונה בכנסת והועברה אל ועדת העבודה והרווחה, להכנה לקראת קריאה שנייה ושלישית. בצדק הושמעה ביקורת על ניסוחו של החוק, המעקר אותו למעשה מיעדיו. כך נראית הצעת חוק שאמורה לרצות את החוגים הדתיים מחד גיסא ולהבטיח קרדיט פוליטי מהיר לשר הבריאות עוד לפני הבחירות, מאידך גיסא. אך זו אינה השאלה שצריכה להישאל. השאלה המקדימה נוגעת לעצם האפשרות להצדיק פונדקאות.

התנגדות לפונדקאות איננה בון-טון בחברה הישראלית, המקדשת את ערכי המשפחה ורואה ברצון לילד רצון נעלה, המביס כמעט כל אינטרס נגדי. "הבה לי בנים ואים אין – מתה אנוכי", אומרת רחל ליעקב, בפסוק המצוטט בדעת המיעוט בפסק הדין בבג"ץ נחמני. ההתייחסות לחוסר היכולת להביא ילדים לעולם כאל מוות והשוואת העקרות למחלה ממארת, אינן נדירות בקרב הנשים שנלחמות על זכותן להביא ילד לעולם. האינטרס האנושי להביא ילדים לעולם צריך אכן לקבל תמיכה וכבוד ראויים. אך לא בלתי מוגבלים.

מי שתומך בפונדקאות כאמצעי למימוש מטרה נאצלת צריך לשאול את עצמו, לדוגמא, האם הוא מוכן כי החברה תתיר מכירת איברים? פונדקאות אינה אלא השכרת רחם, וההכרעה הנדרשת היא הכרעה ערכית – החוק אמנם אינו ממצה את הערכים המוסריים שלנו – לא כל מה שאינו אסור בחוק מומלץ מבחינה מוסרית, אך החוק מהווה נדבך חשוב ביצירת אקלים מוסרי. הוא משקף לנו את דמותנו המוסרית ומשמש כלי מרכזי בבנייתה בה בעת.

במשטרים הליברליים ביותר מוגבלת חירותו של הפרט על ידי האיסור למכור את עצמו לעבדות, שנתפסת כנלוזה מבחינה מוסרית. מי שמבקש להצדיק פונדקאות או זנות מטעמים של חירות הפרט צריך – כדי לשמור על עקביות – להתנגד לאיסור על עבדות. כי אם פונדקאות מותרת כדי להקל על סבלם של חשוכי הילדים, מדוע נתנגד לכך שמישהו ימכור עצמו לעבדות כדי לממן לבן משפחתו ניתוח יקר שיציל את חייו?

העניין אינן נשגבותה של המטרה אלא סימון הגבולות שיוטלו על הדרך למימושה. בעידוד אנשים למכור איברים להשכיר רחם או למכור שירותי מין במסווה של ליברליזם נאור, המתיר לכל אדם לעשות כרצונו, יש התעלמות ממורכבותה של המציאות האנושית, שדוחפת אנשים אלה לכך. חברה שבכלל מאפשרת את הברירה הזאת, בין עוני או מצוקה אחרת לבין מכירת הגוף, ומתעלמת מכך שזו אינה בחירה חופשית, רחוקה מלהיות נאורה. כפי שמדיניות כלכלית של "אי התערבות" היא התערבות בפועל לטובת החזקים, כך גם החופש להימכר אינו משרת את האינטרסים של הנמכרים אלא של הקונים. שהשאלה איננה של חלוקת יתרונות, אלא של דיכוי ושליטה, ושל הבנייתם לתוך המציאות החברתית כך שאופני דיכוי הקשים ביותר ילבשו פנים של חירות דווקא.

ההתייחסות למכירת איברים או להשכרתם כאל מימוש חירות מבטאת פשיטת רגל מוסרית. דומה הדבר למאבק על זכותו של כל אדם לישון תחת הגשר: זכות זו נותרת כאפשרות מופשטת למנכ"לים של חברות ענק, אך מוחשית לחסרי הבית, בשבילם זו מציאות יום-יומית.

החברה מתערבת בהיבטים חשובים בחיי חבריה – למשל, היא אוכפת על היושבים במכונית לחגור גורת בטיחות – מכוחו של סולם ערכים שראוי לדבוק בו, בעיניה. איסור על אדם למכור את איבריו או את גופו הוא ביטוי לתפיסתנו את האדם כבעל כבוד אנושי שאינו סחיר בשוק. איסור כזה אינו הגבלת חירות אלא הגברתה.

מצוקתם של חשוכי הילדים מובנת. אפשר למצות את הרצון לילדים בדרכים אחרות. ואם לא, יש להבין כי גם כשמדובר באינטרס אנושי נעלה, מוטלות מגבלות על אופני מימושו.

כל המאמרים

Read Full Post »