כותב חנוך מרמרי, אקס עורך הארץ והעיר: “למרבה הצער לא מצאתי מקורות נוספים לשערוריית ציפר, ועל כן עלי להסתמך אך ורק על הדיווח של ‘זמן הדרום’. דיווח בנוסח משטרתי, כאילו ציפר אינו אלא עוד אחת מאבני הבניין החדשותיות שהן מזונם של המקומונים. חטיפי פלילים, נגיסי תאונות, פריכיות עימותים בין חברי מועצה מתלהמים לראש עיר גס רוח. והרי לכם סיפור טרי: מרצה אמר, סטודנטים מחו, ריח של גזענות, דרישה להדיח.”
על מה המהומה, שלה נדרש גם בעל טור בעין השביעית? על-פי הדיווח, תלונות של סטודנטים במכללת ספיר על הערות גזעניות כלפי אנשים ממוצא מזרחי שכותב המרצה שלהם במכללה, בני ציפר, בבלוג שלו. “ואם לא די בכך,” ממשיך מרמרי, הרי הוא משמיע בשיעוריו ‘הערות מזלזלות, המכוונות כלפי תושבי הפריפריה’". הייתי דווקא מפרידה בין מה שנכתב בבלוג לבין מה שנאמר בשיעורים על-ידי מרצה, גם אם הוא בלוגר. כי השאלה איך צריך לנהוג מוסד אקדמי במרצה שלו בשל התנהגותו של זה מחוץ לכתלי המוסד היא מורכבת. כשמדובר בביטוי – עוד יותר. לגבי התנהגותו הנטענת כמרצה בתוך הכיתה – הנתונה למגבלות הדוקות יותר של ראוּיוּת – כדאי לצטט סטודנט דווקא מהדיווח המקורי: “הוא לא מפסיק לתת הערות גזעניות בכל שיעור”. המשך…
קרוא וכתוב 