Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ממואר’

למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? מאת ג'נט וינטרסון. מאנגלית: מיכל אלפון. חרגול/מודן 2017, 207 עמ'.

הסופרת ג'נט וינטרסון כתבה ממואר על ילדותה, על מאבקה להיות מי שהיא, ועל החיפוש אחר חירות אישית, זהות מינית, שפיות ואהבה.

המשך…

Read Full Post »

David Rieff, Swimming in a Sea of Death, A Son’s Memoire. Granta, 2008, 179 pp.

הממואר שכתב דיוויד רייף על מותה של אמו, המסאית והסופרת סוזן סונטאג, ממחיש יותר מכול כי אדם מת כפי שהוא חי. לא פחות מכך, שאין “דרך נכונה” למות או דפוס אחד היוצר “מוות טוב” (אם יש כזה בכלל). סוזן סונטאג מתה ללא השלמה עם היותנו בני תמותה, עם עובדת המוות ועם מותה האישי. היא מתה לא מפויסת. היא מתה במאבק. כסטודנטית בת 16באוניברסיטת שיקגו, כתבה באחד מיומניה המוקדמים: “אינני יכולה אפילו לדמיין שיום אחד לא אהיה יותר בחיים”. הכיליון, כליונה האישי, היה עבורה תמיד בלתי נתפס. סונטאג דבקה בחיים ורצתה לחיות בכל מאודה. על אף שלא היתה מאושרת רצתה לחיות, לא מאושרת, זמן רב ככל שהיא יכולה.

המשך…

Read Full Post »

היינו העתיד, ספרה של יעל נאמן, איננו רומן כפי שכתוב על כריכתו. זהו ממואר. ממואר קולקטיווי שעל-כן גם מסופר בלשון רבים. כי הכול היה רבים. ליחיד לא היה מקום. מרוב “לכל אחד לפי צרכיו” לא ראו את האחד שאת צרכיו ממלאים, כביכול. גאולת האדם תבוא דרך הקולקטיב. על הצרכים דיברו אבל את הרצונות האינדיווידואלים, כמו כל ייחוד, היו צריכים לבטל; בפני החזון והאידאה.

נאמן מעבירה נאמנה את סיפורו של דור שלם שנשרף באש הלהבה הקיבוצית. היא לא באה חשבון. היא באה מאהבה. גדושת זכרונות יפים מימי ילדותה ביחיעם. קולה כמספרת הוא מורכב. בלימודי הספרות קראו לזה מבע משולב. התמימות עוברת דרך הפריזמה של המספרת הביקורתית והמתוחכמת (אף כי רק במידה). שיודעת לשלב את המבט האירוני הבוגר בזכרונות הילדות. היא מתבוננת בעבר בסלחנות מה, שיכולים להרשות לעצמם מי שהיו נחושים בדעתם כבר בגיל 20 להיות ל-B.K, בוגרי קיבוץ. ניצולי קיבוץ, בז’רגון הפחות חביב.  כן, כה נפלא היה להיות שותפים לניסוי הגדול ביותר בבני אדם שאנשים נטלו בו חלק מרצונם, כפי שהיא מיטיבה להגדיר זאת, עד כי נאמן נמלטה על נפשה מהקיבוץ מיד לאחר הצבא. נמלטה בעיקר, כפי שהיא מתארת כה במדויק, מתחושת האשם המובנית שהקיבוץ גידל וטיפח בכל בניו; כמין גיבנת שאין מפלט ממנה. מהדרישה, אני מוסיפה, לתת דין וחשבון תמידי לעוד מישהו. או לא פחות גרוע, לייצוגו הפנימי.

המציאות שעליה כותבת נאמן מוכרת לי עד דק. כמו לכל מי שגדלו באותן שנים בחינוך המשותף. לקרוא ב’היינו העתיד’ היה מבחינה זאת כמו להיכנס למכונת זמן. שוב, קולקטיווית. סיפורם של החריגים, השעירים לעזאזל, אלה שנטחנו לחלוטין בחינוך הקיבוצי – איננו מובא כאן.  לפעמים נדמה גם שהיא מציירת מציאות תמימה מדי. או אולי מיתממת, כדי להעביר את הביקורת הנכונה על אז מנקודת המבט הפוליטית הבוגרת. אני מהמחזור של נאמן; אך בעוד שהיא מתארת את ההפתעה שאחזה בה כש”נודע” לה שבקעת הירדן היא בשטחים, אני השתייכתי לקבוצה שהנפיקה את מכתב ה-27. ושלא כמוני נאמן עוד גדלה בקיבוץ הארצי, המודע הרבה יותר פוליטית.

ב’הביתה’ של אסף ענברי, יש שלב שבו התנופה והרעננות הסגנונית נהפכים למונטוניים. ב’אנחנו העתיד’ קרה לי דבר יותר נורא. היה זה פלובר שאמר שכל “למרות” הוא “בגלל” סמוי. אז למרות, וכנראה מפני, שהמציאות של ‘היינו העתיד’ מוכרת לי כל-כך, בשלב מסוים הוא פשוט התחיל לשעמם.
מילא. אפשר היה הרי למצוא שמות תואר גרועים בהרבה לילדות בקיבוץ מאשר משעמם.

היינו העתיד מאת יעל נאמן. אחוזת בית, 216 עמ’
כל ביקורות הספרים

Read Full Post »