Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מנחם פרי’


רשימת אורחת של שירה סתיו.
שירה היא דוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, גרה בתל אביב וכותבת מדי פעם רשימות ביקורת למוסף 'ספרים' של הארץ.

מה באמת קרה ביום 12.7.06, סמוך לשעה 20:00, בלשכת ראש הממשלה בתל אביב? במאמרו "הנשיקה: סיפור בשלוש ואריאציות" (הארץ 'ספרים', 7.3.2007) מספר פרופ' מנחם פרי סיפור שזה לכאורה נושאו. מתוך קריאת הכרעת הדין במשפטו של חיים רמון – שהיא גם טקסט סיפורי – מחלץ פרי את הסיפור העדיף בעיניו. הטקסט שלו הוא גם סיפור של תהליך פרשנות, כלומר הוא סיפור ומטא-סיפור.

מאמר תגובה זה הוא סיבוב נוסף של סיפורו של פרי. בניגוד לו, לא קראתי את הכרעת הדין (ואף אין בדעתי לעשות כן). על כן אני כפותה, באין ברירה אך גם במתכוון, אך ורק לטקסט של פרי ולסלקציה שלו. נשללים ממני פרטים שעלו בהכרעת הדין אך נראו לפרי קלי ערך וחסרי משמעות. התמיהה המתבקשת על החד-צדדיות של פרי בציטוט עדויות אינה אפשרית כאן.

קריאה צמודה בטקסט של פרי תוביל למסקנה שיש לקרוא את סיפורו כסיפור של "מספר לא מהימן" הלוקה בהבנת הסיפור שהוא עצמו מספר, כלומר, הטקסט שלו מערער את סיפורו ומספר נגדו מאחורי גבו. המשך…

Read Full Post »

יום האשה הבינלאומי, כן?  מוסף הספרים של הארץ (או בשמו העדכני "החברים של דרור") בחר לציין אותו בטקסט הזוי של אחד, מנחם פרי. כמה אלפי מילים (עם הפניה לגרסה "מלאה" באתר העיתון) שמכונה שם "מסה". ככל בוגריו של החוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל-אביב, גם אני למדתי אצל פרופ' פרי את הקורס 'יסודות הסיפור', כמו שהוא נקרא בזמנו. קורס שגם היום הוא עדיין קורס חובה, כך למדתי ממנשר של תלמידי החוג נגד ראש החוג (הנצחי) שלהם, מנשר שעוד ידובר בו. כבר אז היה המסר של פרופ' פרי ברור: יש פרשנות אחת נכונה לטקסט. שלו כמובן. וכך נידונו לשמוע את פרופ' פרי ממחזר שוב ושוב את אותו מאמר אחד שלו משנות השישים (מאמר מבריק, יש לציין), עם מילוי הפערים, המספר הלא-מהימן ושאר ירקות, באחד השיעורים המשמימים ביותר בלימודי ה-BA בספרות. בדיוק אותם כלים שהוא מיישם, עלק, על הכרעת הדין בעניין רמון. מתברר שגם ארבעים שנה לאחר פרסום אותו מאמר ממשיך לדשדש אותו פרי באותה תיאוריה (נו, יש עבודה חשובה אחרת: צריך לערוך ובעיקר ליחצ"ן, ליחצ"ן וליחצ"ן כבר אמרנו?). כמעט מצדיק את הרפורמה שרוצה האוצר לכפות על האוניברסיטאות; אך למרבית השמחה הוא נמצא במיעוט מזהיר. גם בקרב הסטודנטים שלו המוניטין של פרופ' פרי אינם עונים בדיוק לפרדיגמה של המורה המסור. שמעו יצא לשמצה בפקולטה כולה כמורה המאחר לבדוק עבודות (ליחצ"ן צריך כבר אמרנו?) ואלו מוחזרות להם לאחר חודשים ואף שנים, literally speaking.

את "מסתו" של פרי ינתחו טובים ממני, אם תגובתם שנשלחה תתפרסם. את החלטתו של מוסף הספרים של הארץ לתת לו בימה כה נרחבת, שכמותה לא זכורה שנים, כשהליכי הערעור על פסק-הדין נמצאים בעיצומם – צריכים לבחון עורכיו של משעני, ואולי גם גורמים אחרים.  כאן אתעכב רק על נקודה קטנה אחת. פרי מציג את הפרשנות הטקסטואלית של פסק-הדין כפרשנות של מספר לא-מהימן. בלהיטותו לשעבד את כל הפרטים לפרשנות אחת (שהרי ככל שפרשנות או תיאוריה מסבירה טוב יותר את מֵרב הפרטים כך היא מוצלחת יותר), הוא מכנה לאורך כל הטקסט שלו את ההרכב שישב בדין בשם "השופטות". מה לעשות ואחת מהשופטות שמו דניאל בארי, והוא איננו דניאל "בת" כמיטב הטרנד היום אלא גבר למהדרין. אבל "שופטות" – זה משתלב עם המזימה הפמיניסטית של צוות הכלבתות להפיל את רמון (שעִמו מזדהה פרי הזדהות מוחלטת, מעניין מדוע). להציג את כל הרכב השופטים כנשים – הנה לנו אפשרות לדה-לגיטימציה. אז שלא נקפוץ עליה? והעובדות מה יהיה עליהן? למי אכפת? הן חשובות רק בנראטיבים משפטיים, לא בנראטיבים הספרותיים של פרי, ששואף להנחיל לשופטות ישראל חינוך ספרותי (כך אמר אתמול בערוץ 10, מדושן עונג עצמי כהרגלו), כדי שהפרשנות שלהם תתוקן לכלל הפרשנות "הנכונה". הנה העובדות, שבמקצוע המשפטים עוד חשובות לפעמים: במשפט רמון ישב הרכב של שלושה, שתי שופטות ושופט אחד. הם מכונים אצל פרי באופן שיטתי "השופטות". אז עכשיו, מי מספר לא-מהימן?

עד כאן רק דוגמית מ"שיטותיו" של פרי. ועכשיו לחשוּב אפילו יותר, שנתן לרשימה הזאת את כותרת-המשנה שלה, והיא השערורייה שנחשפתי אליה בבלוג של ולווט אתמול (חלק ב', מבוא לתורת הספרות, אחרי הדיון באיור שליווה את ה"מסה", שאף הוא בחירה אג'נדיאלית לא תמימה). מהפרסום אנו למדים כי מבחינת תלמידיו הנוכחיים של פרי, היה המאמר שלו אתמול בספרים בבחינת פרסום התוצאה של המבחן ב'מבוא לסיפורת' כמו שנקרא הקורס שלו היום. מתברר שאותו פרי נתן לתלמידיו שני קטעים מעדות המתלוננת במשפט רמון כקטע unseen לניתוח הכרעת-הדין לאורם על-פי הכלים של פרי, סליחה, שהם למדו. אותם קטעים "נבחרו" או שמא נאמר נתלשו בקפידה מעדות המתלוננת. לטענת הסטודנטים, הבחירה שעמדה בפניהם היתה להפסיד 40 נקודות בשאלת חובה במבחן, או לזכּוֹת את רמון (אצל פרי יש פרשנות אחת נכונה, זוכרים?). אצטט מדברי הסיום של התלמידים: "ממרומי עמדת הסמכות של ראש החוג לספרות, כפה פרי על תלמידותיו ותלמידיו לקבל בחירה אכזרית: לכתוב ניתוח מנומק שמסביר מדוע דברי המתלוננת מעידים ש"היא רצתה את זה" (בפועל או, למצער, בעיני רמון), או לוותר על 40 נקודות. בשונה מסיטואציה של דיון בשיעור או על גבי דפי העיתון, כאן לא ניתנה הרשות להפרכה אינטלקטואלית ולא לטריקת דלת זועמת; בניגוד לכפייה הלשונית של רמון, מעשה הנבלה של פרי לא נתון לפרשנות". עד כאן הסטודנטים. ועכשיו, איפה הקולגות של פרי, ואיפה ועדת המשמעת של אוניברסיטת תל-אביב?

ומִלה אחת לסיום: עבור פרי, הכול טקסט. לעומת זאת תחיבת הלשון, במקרה של רמון, היא ארוע שקרה במציאות, גם אם אכן ניתן לתת למה שקדם לו פרשנויות שונות. אפשר להעלות שאלות על פסק-הדין, לחלוק ואף לערער. אבל עבירות מין אינן משהו המתרחש רק בטקסט. הן עניין מציאותי מאד, שהופך את חייהן של אינספור נשים (וגם מיעוט של גברים) לגיהנום. בדיוק כפי ש"בעלי המגפיים המסומרים, גלוחי הראש של אירופה, אינם מדקלמים ש'אין ולא כלום מעבר לטקסט'" (הנרי וסרמן, הארץ 22.1.93), כך גם לא עושים זאת האנסים, התוקפים והמטרידים מינית. המעשים שלהם ממשיים מאד, לא קיימים רק בטקסט. את העובדה הזניחה הזאת מנסה פרי לקבור תחת גיבובי המילים שהוא מערים.

*הערה בעניין ה"שופטות"

פרי מזכיר מיד בהתחלה שמדובר בשתי שופטות ושופט ומוסיף בסוגריים "(להלן: השופטות"). מדוע, אפוא, הוא עדיין בבחינת מספר לא-מהימן בנקודה זאת?

ובכן, השימוש ב"(להלן:…)" הוא דרך אקדמית מקובלת לציון מקוצר של הפניה למקור שחוזרת במהלך המאמר. אך בחירתו של פרי איננה טריוויאלית. מדוע הוא בחר לכנות את ההרכב "השופטות" ולא "השופטים" או פשוט "ההרכב", אם רצה בלשון לא-מגדרית? העניין החשוב הוא שפרי איננו מנמק את בחירתו זאת למרות שכאמור, היא איננה טריוויאלית. לפנינו בחירה חשובה שלא רק שאיננה מנומקת, אלא עוברים עליה בתוך סוגריים מתוך מתן מכוון של הרושם שמדובר בדרך ההפניה האקדמית הרגילה.
כאשר נתקל הקורא בבחירה חשובה אך לא-מנומקת של המספר הוא מצופה – על-פי הכללים של פרי עצמו – למלא את הפערים; לספק הסבר לבחירה שיסביר אותה באופן המוצלח ביותר. הבה לא נשכח שגם הטקסט של פרי נתון לאותם כללי פרשנות שהוא בעצמו  מחיל. הסבר חלופי להסבר ה"אקדמי" (שכאמור איננו הסבר מספק, משום שאיננו מסביר מדוע בחר פרי בלשון שבחר) הוא ההסבר הפמיניסטי: פרי הוא פשוט פמיניסט, המשתמש בלשון נקבה כשמדובר ברוב נשי. אין זה מקרה שרבים מקוראי הטקסט הזה פירשו את הבחירה הזאת כך, למרות שרובם הכירו בדיעבד באי-סבירותו של ההסבר הזה: פרי רצה שהם יחשבו כך, וכך יובלו על-ידו ביתר קלות למסקנות ההפוכות שהוא מבקש לשכנע בהן את הקוראים. תחבולה רטורית, אם תרצו. כך גם יקל עליו לבצע ביתר תחכום את תהליך הדה-לגיטימציה שהוא מבקש לעשות לשופטות. למעשה ההסברים אינם מוציאים זה את זה אלא משלימים, וגם עצם העובדה שהם כביכול מתחרים משמשת כתחבולה פרשנית, כמו שפרי יודע להצביע היטב לגבי טקסטים אחרים. קודם הוא מציג בחירה חשובה כביטוי אקדמי טריוויאלי ("להלן") ואחר-כך הוא משתמש בה כדי להסוות את כוונותיו האמיתיות ומטעה את קוראיו לגביהן.
מספר לא-מהימן הוא מספר שהנורמות של הטקסט מקעקעות את נקודת המבט שהוא מציע, או שהעובדות הנחשפות בו ממקורות אחרים מטילות בספק את העובדות כפי שהוא מספר אותן. מספר לא מהימן לא חייב להיות שקרן או מניפולטור, אם כי לעיתים הוא יהיה כזה ולכן יהיה קשה לתת בו אמון. הוא יכול להיות מפגר, חסר בוחן מציאות או סתם חסר מודעות עצמית באופן קיצוני. לכן תפסו את עצמם אותם קוראים עם ההתקדמות בקריאת הטקסט והבינו שההסבר שפרי פשוט "פמיניסט" איננו הסבר טוב או פרשנות מוצלחת לשימוש הזה שלו; בפשטות, משום שהוא איננו מסביר באופן המיטבי (או המהודק בלשונו של פרי) את מרב הפרטים ואת הטקסט כמכלול.

הערה נוספת: אין ספק שבפסק-הדין של רמון לא מעט חולשות, שאת חלקן מאבחן פרי בדרכו המפותלת. פרי שוכח, עם זאת, שמדובר בטקסט משפטי, ולכן חלות עליו לא רק נורמות של פרשנות ספרותית אלא גם כללים משפטיים מסוימים. חלקים גדולים בטקסט שלו מצביעים על "שכחה" זאת בבירור.
[עדכון 9.3.07, 15:45]


Read Full Post »