המושב הראשון בדיון על אתיקה של הטוקבקים, שהשתתפתי בו בתחילת השבוע, עסק בהיבט המשפטי של הסוגייה, בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון. זה קבע שכל עוד אין הוראה חוקית ספציפית, לא ניתן לחייב חשיפת זהות של מעוול אנונימי באינטרנט.
אני דיברתי על השאלה האם יש לנו זכות לאנונימיות. מסקנת הניתוח שהצעתי היתה שהאנונימיות היא אמנם אינטרס חשוב, ובנסיבות מסוימות מאפשרת פרטיות וחופש ביטוי, אך איננה זכות העומדת בפני עצמה, ודאי לא בעלת מעמד חוקתי; אלא לכל היותר זכות נגזרת או זכות עזר. מכיוון שגם זכויות – אפילו חוקתיות – אינן מוחלטות אלא ניתנות להגבלה, מה שנעשה תוך איזון בינן לבין זכויות או אינטרסים אחרים – קל וחומר אינטרס או זכות משנית.
בהגבלות על חופש הביטוי, שצנזורה נופלת לגדרן, נוהגים להבחין בין שני סוגים: מניעה מוקדמת וענישה מאוחרת. הנה הסבר קצר, על-פי מאמרו של דוד קרצמר*. במניעה מוקדמת "מטיל החוק חובה לקבל מראש אישור מרשות שלטונית לביצוע פעולה מסוימת ואוסר את הפעולה כל עוד לא נתקבל האישור". בענישה מאוחרת "קובע החוק מתי תיחשב פעולה מסוימת שבוצעה, כפעולה בלתי-חוקית. אין אדם המבקש לבצע פעולה כזו חייב לפנות לגורם שלטוני כלשהו לקבלת אישור לפני ביצוע הפעולה. הפעולה מוגדרת בחוק כאסורה; המבצע אותה עשוי לעמוד לדין על כך". דוגמא למניעה מוקדמת היא צנזורה, בין ביטחונית ובין אם צנזורה על סרטים. דוגמא לענישה מאוחרת היא טיפול החוק בספרות פורנוגרפית. החוק איננו דורש לבקש אישור מראש לפרסום ספר (למעט מהצנזורה הצבאית), אלא קובע את מה שהוא קובע לגבי הפצת או החזקת מה שהוא מגדיר כ"חומר תועבה". קיים חשד כי אדם עבר על החוק – ניתן להאשימו ובית המשפט יכריע בשאלה.
קרוא וכתוב 