בספרו סרטן כנקודת מפנה, כותב ד”ר לורנס לה-שאן (LeShan), פסיכולוג שמאחוריו עשרות שנות עבודה עם חולי סרטן:
אחד הסימנים אשר לפיהם יכולתי לשפוט את מידת ההתקדמות שלי עם מטופלים מאושפזים היה תגובת אחיות המחלקה אלי בעת ביקורי. כל עוד הן שמחו לקראתי, ידעתי שהמטופל עדיין מתנהג ‘יפה’ (בהתאם לכללי בית החולים) ולפיכך פחותים הסיכויים לשיפור במצבו. אבל כשאחיות המחלקה הפגינו אי שביעות רצון ברורה כלפי בעת ביקורי, ידעתי שהמטופל מוטרד פחות מן הדעות והדרישות של אנשים אחרים, ומתרכז בצמיחה של נשמתו הוא. כלומר, השגתי התקדמות! המטופל נלחם על חייו! מחקרים שערכו לאחרונה גריר ועמיתיו מראים שמטופלים ‘לוחמנים’ או ‘חצופים’ שורדים את אבחנת הסרטן ואת הטיפולים הרפואיים במחלה זמן רב יותר ממטופלים ‘סבלנים’ או ‘אדישים’.
כשמדובר במחלת הסרטן, לעיתים ההבדל הוא אכן של חיים ומוות. אך גם כשמדובר בהיתקלויות פעוטות יותר עם מערכת הבריאות, הרצון להיות ‘חולה טוב’ מביא אותנו לעיתים קרובות להיות חולה הרבה יותר. כי במקום לשאול שאלות, לעמוד על כך שנקבל מידע מלא כולל חלופות, לא לשתוק על יחס לא נאות – אנחנו עסוקים בלרַצות את המערכת ולהיות מנומסים. במקום להתרכז בעצמנו ובבריאותנו. התוצאה היא הרבה פעמים חוסר אכפתיות ואף רשלנות, הנובעת מכך שאיש אינו עומד על המשמר על זכויותינו. כי אין מי שיעשה זאת אם אנו לא נעשה זאת.
קרוא וכתוב 