Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מצעד הגאווה’

מדכדך שהנושא הזה דורש שידורים חוזרים. אפילו שניים. את הרשימה ירושלים של אלימות כתבתי לפני שנתיים, כשעל הפרק היו איומים שהביאו, בסופו של דבר, למצעד דרדלה (ראו בַּמסגרת מה שכתבתי אחריו). השנה לא מאיימים באלימות (באמת תודה!), אבל הניסיון לסכל את המצעד מכעיס ומקומם. הוא מחייב כל אדם שזכויות הפרט והמיעוט חשובות לו אם לא לצעוד אז להשמיע את קולו בעד המצעד; גם אם לא כל תג ותו בפרטיו ובסגנונו נושאים חן בעיניו. כדאי לשים לב שבין המתנגדים לא רק חרדים אלא גם דתיים-לאומיים, כפי שהם מכוּנים.

אני ממליצה לקרוא את רשימתה של ענת פרי שמסבירה יפה מדוע מצעד הגאווה בירושלים כל-כך חשוב. מדוע הפומביות חשובה. ואני מוסיפה: כן, בחברה "מתוקנת", כמו שאומרים אצלנו, נטייתו המינית של אדם איננה אישיו. אלא שאנחנו עדיין לא שם. וכשיש הכחשה, הרחקה וגם דיכוי – יש חשיבות להצהרה הפומבית ולהכרה שהיא מביאה אתה. ולכן כולנו הומוסקסואלים.

כולנו הומוסקסואלים
המאבק למען מצעד הגאווה בירושלים, שהסתיים השבוע בקול ענות חלושה (אין כמו עילות ביטחוניות להוריד את שני הצדדים מהעץ), חרג כבר מזמן מעֵבר למאבקה של קבוצת מיעוט לקבל נראוּת והכרה. הוא היה למאבק נגד הניסיון להשתיק ולשלול זכויות באמצעות אלימות או האיום בה. אלימות איננה דרך קבילה למנוע מהאחר לממש את זכויותיו בחברה דמוקרטית, גם כאשר היא ננקטת על-ידי קבוצת מיעוט בעצמה. אדרבה, זו צריכה להבין עד כמה מסוכן המהלך הזה לה עצמה, אפילו אם האינטרס הכללי ככזה זר לה. כרגיל, היו המתקדמים בעיני עצמם, שהטיפו להומוסקסואלים ותומכיהם להתרכז בעוולות האמיתיות והקשות הרבה יותר שמתבצעות על אדמת פלשתינה. זהו הטיעון המוכר שנועד להשתיק כל מאבק שהוא, בעיקר של קבוצות חלשות, בשם איזה שהוא מאבק חשוב וקריטי יותר. כך מוּצאות הקבוצות האלו מכלל ההגנה המגיעה להן רק כי יש מאבקים חשובים יותר; כמעט כבנות לוט שהוא מציע לאספסוף בסדום כדי להגן על אורחיו, בפרשה שקראו היום. (במקרה הנוכחי אולי אפילו מכסה הטיעון על איזו הומופוביה שמבצבצת גם אצל "רדיקלים"). נשים שהתנסו בגיוס תמיכה למען שוויון זכויות במסגרות שהן פעילות בהן, גם בשמאל, מכירות היטב את הרטוריקה הזאת של "יש דברים חשובים יותר. בזה נטפל אחר-כך. קצת פרופורציות". מתכון בדוק לכך שזה לא יטופל לעולם, כי תמיד יהיו דברים חשובים, דחופים וקריטיים יותר. הרדיקלים החופשיים האלו אפילו לא מזהים את הדמיון בין הטיעון שלהם לבין זה של הממסד שנוא נפשם. לשניהם יש איזה מולך הדוחק כל עניין אחר: לזה הביטחון ולזה הכיבוש. אבל זה לא או-או. זה גם וגם. לכן כל קבוצת מיעוט, כל לוחמת זכויות, כל שוחר טובתה של החברה הזאת צריכים היו להתייצב בראש המאבק הזה. תחילה הם באו בשביל ההומוסקסואלים, אם תרצו.
מתוך הטור שלי "עבר שבוע" (נ"ג), 12.11.2006

Read Full Post »

חל(ח)ול

נאום גרוסמן על המנהיגות החלולה פירנס הרבה אינצ'ים בעיתונות סוף השבוע. יש מספר סיבות לכך שדבריו הנוקבים של גרוסמן חלחלו כה עמוק. אחת מהן היא שהוא נתן ביטוי מדויק למה שחש כל בר-דעת במדינה הזאת בתקופה האחרונה. שהמנהיגות ששמנו על עצמנו הגיעה לשפל המדרגה של ציניות המכסה על ריקנות, סיאוב, צביעות ורדיפת בצע.
דווקא הפוליטיקאי היחיד שעשה את המעשה הראוי בימים האלה והתפטר מהממשלה, נתן לכך ביטוי כמעט בהיסח הדעת. בראיון שנתן אופיר פינס-פז למוסף הארץ, הוא מספר בין השאר על הוויכוחים שהתנהלו בקבינט בזמן המלחמה. הוויכוח השלישי נסוב על המתקפה של 48 השעות האחרונות למלחמה בצפון. מתקפה שנפתחה, כזכור, כשהחלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש כבר נוסחה. וכך אומר פינס: "כשהובאה ההצעה ביום רביעי האחרון אני נמנעתי אבל בעצם חשבתי ודיברתי נגד". סליחה? מה זה בכלל הלוקסוס הזה להימנע כשמדובר בהחלטה השולחת בחורים צעירים למותם? ואיך זה שהיית נגד אבל נמנעת? מכיוון שפינס לא מספק הסבר, והמראיין לא מקשה עליו בשאלה המתבקשת, אין אלא לנחש מה גורם לפוליטיקאי בעל יומרות (כפי שמתברר בראיון) להצביע שלא על-פי עמדתו. הססנות, פחדנות, קונפורמיזם, שכתוב ההיסטוריה לאחור – נותר רק לבחור.

כולנו הומוסקסואלים

המאבק למען מצעד הגאווה בירושלים, שהסתיים השבוע בקול ענות חלושה (אין כמו עילות ביטחוניות להוריד את שני הצדדים מהעץ), חרג כבר מזמן מעֵבר למאבקה של קבוצת מיעוט לקבל נראוּת והכרה. הוא היה למאבק נגד הניסיון להשתיק ולשלול זכויות באמצעות אלימות או האיום בה. אלימות איננה דרך קבילה למנוע מהאחר לממש את זכויותיו בחברה דמוקרטית, גם כאשר היא ננקטת על-ידי קבוצת מיעוט בעצמה. אדרבה, זו צריכה להבין עד כמה מסוכן המהלך הזה לה עצמה, אפילו אם האינטרס הכללי ככזה זר לה. כרגיל, היו המתקדמים בעיני עצמם, שהטיפו להומוסקסואלים ותומכיהם להתרכז בעוולות האמיתיות והקשות הרבה יותר שמתבצעות על אדמת פלשתינה. זהו הטיעון המוכר שנועד להשתיק כל מאבק שהוא, בעיקר של קבוצות חלשות, בשם איזה שהוא מאבק חשוב וקריטי יותר. כך מוּצאות הקבוצות האלו מכלל ההגנה המגיעה להן רק כי יש מאבקים חשובים יותר; כמעט כבנות לוט שהוא מציע לאספסוף בסדום כדי להגן על אורחיו, בפרשה שקראו היום. (במקרה הנוכחי אולי אפילו מכסה הטיעון על איזו הומופוביה שמבצבצת גם אצל "רדיקלים"). נשים שהתנסו בגיוס תמיכה למען שוויון זכויות במסגרות שהן פעילות בהן, גם בשמאל, מכירות היטב את הרטוריקה הזאת של "יש דברים חשובים יותר. בזה נטפל אחר-כך. קצת פרופורציות". מתכון בדוק לכך שזה לא יטופל לעולם, כי תמיד יהיו דברים חשובים, דחופים וקריטיים יותר. הרדיקלים החופשיים האלו אפילו לא מזהים את הדמיון בין הטיעון שלהם לבין זה של הממסד שנוא נפשם. לשניהם יש איזה מולך הדוחק כל עניין אחר: לזה הביטחון ולזה הכיבוש. אבל זה לא או-או. זה גם וגם. לכן כל קבוצת מיעוט, כל לוחמת זכויות, כל שוחר טובתה של החברה הזאת צריכים היו להתייצב בראש המאבק הזה. תחילה הם באו בשביל ההומוסקסואלים, אם תרצו.

כצעקתה

לו הייתי חובבת קונספירציות, הייתי מכבירה מילים על תיאום הכוונות (תרתי משמע) בין הצבא למשטרה. במטח אחד פתרו התותחנים למשטרה את כאב הראש שבאבטחת המצעד הצפוי בירושלים, וכולם התכנסו בגבעת-רם. אבל איך להסביר את היעדר הזעקה הציבורית על זוועת השבוע בבית חאנון? את הקבלה השותקת של ההסבר הלעוס על טעות, פעם אחר פעם אחר פעם? (והן אכן חוזרות, הטעויות, בכך אפשר להיות בטוחים. רק תפסיקו להאכיל אותנו בשטויות המאוסות האלו: וכי אפשר שיקרה אחרת כשמפעילים נשק כה לא מדויק כמו ירי ארטילרי אל אזור שהוא מבין הצפופים בעולם?). כשכל העיניים היו נשואות למלחמה בצפון קיבל צה"ל יד חופשית בדרום. איש איננו נושא שם באחריות על מספרים מבהילים של אזרחים שנהרגים בחודשים האחרונים. ולנו? כלום לנו אכפת? המנהיגות הנבובה מהאייטם הראשון איננה סיבה אלא סימפטום. סימפטום לייאוש, לחוסר התקווה, לכך שאיננו מאמינים שמשהו ישתנה. חוץ מהאפיזודה על בנות לוט, שכבר הזכרתי לעיל, יש עוד כמה דברים רלוונטיים בפרשת וירא, שקראו השבת, המספרת על סדום ועמורה.

Read Full Post »

נשאלתי מה עמדתי לגבי קיום מצעד הגאווה בירושלים. לא מדובר במצעד העולמי שתוכנן תחילה ולאחר מכן בוטל, אלא במצעד מקומי, כמו שכבר נערך בעיר כמה שנים, ובשנה שעברה הסתיים בארוע אלים שבו נדקר אחד המפגינים (התוקפים כבר ימצאו את ה"מצווה" המתאימה).

האמת ניתנת להיאמר שבירושלים יש "מסורת" של הגבלות חמורות יותר על חופש הביטוי וההפגנה, מטעמי רגישות זו או אחרת, או לפחות היתלות בה כעילה המאפשרת בקלות להגביל זכויות יסוד. כך, היו הפגנות שמאל שלא קיבלו רישיון; נאסרת תפילת יהודים בהר-הבית מחשש לתבערה בעולם המוסלמי; ומנשות הכותל נמנע להתפלל ולקיים את חופש הדת שלהן, שוב בשל אלימות קשה מצד קהל חרדי. כל זה מחזק את אלו הטוענים כי מדובר בפרובוקציה לשמה, וכי "לא חייבים להפגין דווקא שם". נכון, לא חייבים להפגין דווקא שם. גם לא חייבים לממש את חופש התנועה על-ידי נסיעה מת"א לירושלים, דווקא. אפשר לנסוע לאילת. כשם שלא חייבים לממש את חופש הביטוי על-ידי ביטויים מרגיזים ומקוממים: אפשר לקלוע לדעת הרוב ולנסוך שמן בעצמותיה על-ידי אמירת מה שהיא מבקשת לשמוע. הארגומנטציה הזאת, אם אפשר לקרוא לה כך, מתעלמת מהיבט מהותי בהגבלת זכויות-אדם, הגבלה שללא ספק נדרשת לא פעם שכן זכויות אינן עניין מוחלט. והוא, שבעל הזכות איננו נדרש לבסס מדוע הוא חפץ במימושה. אלא, על מי שחפץ להגבילה מוטל נטל הראיה להצדיק מדוע יש להגביל את הזכות.  זאת משמעותה של זכות כחזקה (presumption).

עכשיו נשאלת השאלה האם "פגיעה ברגשות" היא בסיס מוצדק להגבלת זכויות. הבסיסים המקובלים להגבלה כזאת הם זכויותיהם של אחרים, או אינטרס ציבורי כבד-משקל. לעומתם פגיעה ברגשות היא עניין עמום, שאיננה שקולה לפגיעה בזכות מוקנית או לאינטרס כזה. באופן מעניין גם נשקלים בדרך-כלל רגשותיו של ציבור מסוים ולא של אחר. מדועו רגשותיו של הציבור החרדי או המוסלמי חשובים יותר מרגשותיו של ציבור ההומו-לסביות? המצעד איננו אמור לעבור בשכונות דתיות. הוא בא לבטא קבוצה מופלית בחברה ולקרוא תגר על אפליה זאת, כמו גם לנסוך בחבריה תחושה של ערך וביטחון עצמי, והכרה בלגיטימיות שלהם. כן, ירושלים היא עיר רגישה ונפיצה; אבל המרחב הציבורי – גם בירושלים – איננו שייך רק לציבור מסוים. בירושלים חיים גם הומוסקסואלים ולסביות, לא רק חרדים מדתות שונות (ומספרים שגם ביניהם יש כמה כאלו, אבל שישאר בינינו…). אמונתם של האחרונים איננה גוברת על זכותם של אזרחים לצעוד בעיר הבירה שלהם. איש אינו אומר להם במה להאמין. יתכבדו ולא יאמרו לאחרים איך לחיות או יאסרו עליהם לצעוד ברחובות עירם.

ומה לגבי האינטרס של הסדר הציבורי? על-פי רוב מונעים קיומן של הפגנות מטעם זה כאשר נשקפת סכנת אלימות מצד המפגינים עצמם. איום באלימות כלפי המפגינים כבסיס להגבלת זכותם להפגין הוא בעייתי במיוחד. כשהמשטרה מצהירה שאלימות כזאת תהווה שיקול בהחלטתה לא לתת רישיון, היא מזמינה איומים באלימות ואת האלימות עצמה כ"מקדמה", כפי שנוכחנו לדעת בימים האחרונים. הרושם המצטייר הוא שהמשטרה מחפשת את העילה לאיסור. ככל שגובר השימוש באלימות או האיום בה, צריך להתחזק הטעם לא רק לא למנוע את קיום ההפגנה, אלא גם לא להימנע מקיום ההפגנה אצל מי מבין המפגינים הפוטנציאליים אשר מתלבט/ת בשאלה אם ראוי לממש את הזכות דווקא במקום ובזמן המסוימים האלו. ההתלבטות קיימת שכן עובדת קיומה של זכות איננה מהווה כשלעצמה טעם לממש אותה, והשאלה האם קיימת זכות מסוימת נפרדת מן השאלה האם ראוי לממש אותה בנסיבות מסוימות. אלא שהימנעות מרצון של בעל הזכות לחוד והפעלת אלימות כלפיו כדי שיימנע לחוד. אין להשלים עם אלימות כדרך להגביל זכויות. אם אכן לא יינתן הרישיון המבוקש, יש לקוות כי העניין יובא בפני בג"צ.

קראו גם אצל החברים של ג'ורג'

Read Full Post »

ערוץ 10 דיווח על הקואליציה המפתיעה, לדבריו, בין "ימין דתי" לבין "שמאל ערבי", שנוצרה היום בוועדת הפנים של הכנסת. שני הצדדים התאחדו בהתנגדות למצעד הגאווה המתוכנן בירושלים. נו, אין מה שמאחד יריבים כמו אויב משותף. אין ספק שהמפלגות הערביות הן ערביות. את התואר "שמאל", לעומת זאת, הן איבדו היום.*

* (טוב, נו, את התואר הן איבדו בגלל עוד כמה דברים, אבל זה נשמע דרמטי).

אגב, בניגוד למה שאמר בדיון ח"כ צרצור, השמועה אומרת שיש גם כמה הומוסקסואלים דתיים. אפילו מוסלמים.

Read Full Post »