הניו-יורק טיימס עושה ספירת מלאי לחלומות של התנועה לזכויות האזרח בארה"ב, 40 שנה לאחר המצעד המפורסם שבו נשא מרטין לותר קינג הבן את נאומו "יש לי חלום".
קינג נואם על מדרגות אנדרטת לינקולן; ושינגטון די.סי., 28.8.1963
מי שהיה אז הדובר הצעיר ביותר במצעד, ג'ון לואיס, היום ציר בית הנבחרים מטעם ג'ורג'יה, מספר: "ב-1963 לא היו לנו אתרי אינטרנט, טלפונים סלולריים או פקסימיליות. לא הסתכלנו בסקרים או מדדנו את הדופק של פוליטיקאים. פשוט עשינו. פשוט פעלנו. השתמשנו במה שהיה לנו כדי להניע אנשים". (ההדגשה שלי)
ואילו הסופר, מפיק הסרטים והמבקר נלסון ג'ורג' טוען כי ההיסט במוקד ובטקטיקה הוא אך טבעי: "כיום הצלחה בהנעת אנשים איננה מוגדרת בהכרח כהוצאת 100,000 אנשים לצעוד. עבור חלק מהאנשים היא יכולה להיות 100,000 הקשות באתר באינטרנט, וזה בסדר".
אז יכול להיות שהרשת – שנחשבת לאמצעי מצוין לשינוי חברתי, לא רק על-ידי הפצה המונית של מידע אלא גם בעזרת רשתות 'הפעולה-הישירה' שהיא מאפשרת כדי ליצור דעת-קהל – בעצם מעכבת פעולה? שבמקום לצאת לרחובות אנחנו מקדמים אי-מיילים? שבמקום להפגין אנחנו חותמים על עצומות אלקטרוניות שאיש לא קורא?
אולי הרשת עוזרת לנו לדעת יותר, בעוקפה שומרי-סף של צינורות מידע מסורתיים (כמו עיתונאים, דוברים ועורכים), בגלותה את מה שהשלטון חפץ להשתיק, להצניע או לצנזר. עובדה היא שמשטרים דכאניים חוסמים או מנטרים את הגישה לרשת ומענישים על שימוש דיסידנטי במשאביה. אבל מידע – גם אודות זוועות – לא מיתרגם בהכרח למודעות, והכרה עדיין איננה מובילה לפעולה. היתכן שהרשת במקום להמריץ אותנו לפעול מעודדת אותנו לשבת ולא לעשות?
קרוא וכתוב 
){kind=link}
