Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מרצ’

אי אפשר להגיד על ההחלטה להוציא סוף סוף את יגאל עמיר מהבידוד שבו היה מצוי שנים ארוכות בכלא שהיא בעִתה, כי היא הרבה יותר מדי מאוחרת. אבל זאת החלטה שיש לסמוך עליה את שתי הידיים ולברך עליה. כליאה בבידוד היא פגיעה בזכויות אדם ומהווה צורה אכזרית במיוחד של ענישה. היא גורמת הן להפרעות גופניות הן להפרעות נפשיות שעלולות להיות ארוכות טווח. יש לזכור שאין להעניש אסירים מעבר לעונש שהושת עליהם בעצם שלילת החירות שבמאסר. וזה חל גם על רוצחי ראש ממשלה.

לא כך חושבת מפלגת מרצ, המפלגה הנאורה שבאג’נדה שלה זכויות האדם מופיעות די גבוה. לפחות ביומרה. מרצ – המפלגה שהביאה לכם את החוק הפרסונלי של שלילת אפשרות החנינה מיגאל עמיר – מכה שנית. המזכ”ל שלה, דרור מורג, שכשחגי עמיר השתחרר מהכלא אחרי קרוב ל-17 שנים הצהיר “בכל רגע בחיים נזכיר לו מה עשה”, פלט היום את האמירה הבאה, שהתפרסמה רשמית בדף הפייסבוק של המפלגה:

מדובר בהחלטה שגויה ומקוממת שנועדה להעביר מסר סלחני כלפי רוצח ראש הממשלה, שמעולם לא הביע חרטה על מעשיו. עמיר הוא רוצח נתעב ומסוכן שלא ראוי להקלה בעונש והוא עשוי לנצל את מפגשיו עם האסירים האחרים כדי להמשיך ולהפיץ את משנתו הרצחנית.

תודה, מרצ, שאתם מאשרים שוב שזכויות אדם בעיני יותר מדי אנשים וארגונים, ודאי מפלגות – הן עניין פוליטי במובן הרע של המִלה. כזה שהיחס אליו הוא אינסטרומנטלי, על פי עמדותי. כשהן נשללות מהמקורבים לי בדעותיהם – אצעק חמס. כשהן נשללות מאויבי הפוליטיים – אצדיק את הפגיעה ואקרא להמשיך את שלילתן. אנחנו בהחלט יודעים ממי עלינו להתיירא, כפי שכבר כתבתי בעבר.

ותודה אמיתית, ללא ציניות, לרופאים לזכויות אדם, שמן הצד השני ממשיכים לעמוד על העקרונות האוניוורסליים של זכויות אדם, וקראו כבר בעבר להוציא את עמיר מבידוד ולהפסיק את הפרקטיקה הפוגענית הזאת. 

עוד בנושא:
לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים

 

Read Full Post »

חבר הכנסת יוסי ביילין הודיע על פרישתו מהמירוץ לבחירת יו"ר המפלגה הבא. לא הייתי מתעכבת על המאורע הלא מאד חשוב הזה, לולא היה מלמד אותנו כמה דברים על הפוליטיקה ועל (רוב) מי שבוחרים בה כעיסוק.

ביילין קיבל שבחים רבים (ובעיני מוגזמים) על צעדו. למעשה, הוא נדחק לקיר לנוכח הסקרים הפנימיים שהעידו על כך כי הוא – היו"ר הנוכחי – השתרך בסוף המירוץ שבו השתתפו עד היום בצהריים ארבעה מתוך חמשת חברי הכנסת של מרצ. צליעתו המביכה של ביילין היתה שרירה וקיימת עוד טרם כניסתו לג'ומס לזירה, שאיינה לחלוטין את סיכוייו כפי שהבין היטב. אפשר עדיין לומר מלה טובה לביילין על כך שהעריך נכונה את המציאות והעדיף לפרוש מאשר להתבזות. אפשר. בדברים חשובים יותר, למרבה הצער, הערכת המציאות של ביילין היא לא משהו.

עם פרישתו נתפס ביילין בהפרחת כמה הכרזות מביכות במקרה הטוב ומדאיגות מאד במקרה הפחות טוב. נתחיל מהמבוכה הקלה, שגורמת קביעתו של ביילין שהוא לא מתמודד מול חברים. זאת אומרת, שמרגע שג'ומס נכנס למירוץ (כמו תמיד אצל ג'ומס, לא כי הוא רוצה, חלילה; לא כי יש לו שאיפות פוליטיות (איכס) חס ושלום; אלא רק כי הוא "מקבל את דין התנועה", עלק). ובכן, מרגע זה ממש – נגרמה לביילין מצוקה קשה מכך שירוץ מול חבר, אלהים ישמור, וזאת הסיבה שבשלה בחר לפרוש. טוב. ניחא. מצא לו איזה פתח מילוט, לא חשוב שאיש לא קונה את הסחורה. אבל מציל את כבודו ולא מזיק. על אותה סקאלה אפשר למדוד את הסיפור שהוא מנסה למכור לנו, "בשום אופן לא הגעתי למרצ מתוך כוונה לעמוד בראשה". כן כן, והירח עשוי מגבינה.
המבוכה הגדולה נגרמת מהצהרתו "הצלתי את מרצ". זה כל-כך פאתטי עד שהתגובה היחידה המתבקשת היא זאת החביבה על בני עשרה: פחחחחח.

למה זה מדאיג, תשאלו? כי בשלב מסוים פוליטיקאים מתחילים להאמין בסיפורים שהם מוכרים לנו. המודעות לפער בין התדמית שהם דואגים להציג כלפי חוץ לבין הידיעה הפנימית שהמצב האמיתי שונה – מיטשטשת לאִטה, עד שהיא נעלמת לחלוטין. הבעיה היא שהתהליך הזה קורה גם אצל אנשים טובים שנכנסים לפוליטיקה. גם ההגונים שבהם מגדלים בה אגו שמידותיו מידות עוג, ומתחילים אט-אט לאבד פרופורציות במקרה הקל ולהתנתק מן המציאות במקרה היותר קשה. כמעט כל מה שקורה במציאות  מתחיל להיבחן בקוף המחט של הקרדיט שניתן להם ודימויים הציבורי. העובדה שסדר היום הלאומי משתנה בשל ארועים טרגיים דוגמת פיגוע, נניח, חשובה רק משום שהודעתם לעיתונות בעניין אחר לא קיבלה את הכיסוי הראוי או שהופעתם בטלוויזיה באותו יום בוטלה, ירחם השם.

זה מדאיג משום שהקשר בין פוליטיקאים למציאות חשוב במיוחד, בהיותם אלה שאמנם אמורים לנסות לשנות אותה אך גם לשמור על קשר אִתה. יוסי ביילין הוא איש אינטליגנט ופוליטיקאי מקורי. יש מה לזקוף לזכותו. חיבור למציאות אין לו ממש. או אם לשאול את הדימוי המוצלח שהשמיעה היום ברדיו עירית לינור, "הוא לא מחובר לחשמל". לוּ היה לוֹ חיבור כזה, לא היה מראש מתיימר להנהיג מפלגה, ולוּ זוטרה. ביילין הוא מס' 2 טיפוסי; את הכריזמה והחום האנושי הנדרשים כדי לעמוד בראש ולהוביל אנשים אחריו – אין לו, מה לעשות. אבל לביילין שאיפות מרחיקות לכת הרבה יותר. לא יהיה זה מוגזם לומר שהוא רואה את עצמו כמדינאי היחיד מבין הפוליטיקאים כיום. וכך אנו למדים שמי שטרם שמענו ממנו עד היום מִלה אחת של ביקורת עצמית על הסכם אוסלו ותוצאותיו, שהמשיך ביוזמה החצי אפויה או שמא יש לומר הגבינה השוויצרית מלאת החורים של ג'נבה, שנתפס בהתבטאויות בעייתיות ביותר כשממשלתו היתה במו"מ – כבר נושא פניו ליוזמה הבאה.
כמפא"יניק טיפוסי מחבב ביילין במיוחד את שכתוב ההיסטוריה. כך, למשל, במכתב ששלח לחברי מפלגתו, כתב  על מרצ בראשותו בזמן מלחמת לבנון השנייה: "הובלנו קו המגן על הזכות המלאה של ישראל להגיב למתקפות החיזבאללה, תוך ביקורת קשה על הדרך שנבחרה לממש זכות זו." מעניין, לי זכורה דווקא היציאה של ביילין בקראו לראש הממשלה לתקוף בהזדמנות זאת גם את סוריה. אבל אולי זאת רק הביקורת על "הדרך".

בהסכם אוסלו גם אני תמכתי, בזמנו. אבל שלא כמו ביילין אני מסוגלת לראות היום את חולשותיו. מילא שלא תמיד אפשר לחזות את הכול מראש, למרות שממדינאים זה קצת נדרש; אבל לא מוגזם לתבוע מפוליטיקאי (סליחה, מדינאי) לגלות קצת יושר פנימי לפחות במבט לאחור. מייקל וולצר הגדיר כוח פוליטי כיכולת להציב יעדים וליטול סיכונים גם עבור אחרים. כשהסיכון הוא עבור אחרים נדרשים מנהיגים זהירים, לא שוגים באשליות. המחיר כאן, במזרח התיכון, הוא הרבה יותר מדי גבוה. הוא עלול להיות בלתי-הפיך. אז אם ביילין מספר לנו שהוא הציל את מרצ עם הלשון בלחי, כמו שנאמר בלעז – מילא. אני רק לא בטוחה שהוא לא מאמין בזה. אני בטוחה לחלוטין שהוא חושב שהיוזמות המדיניות שלו הן הדבר הטוב ביותר שקרה למדינת ישראל עד היום. מהזיות שווא כאלה צריך להיזהר ממש.

Read Full Post »

כוחו של כוח בינלאומי

אני עצמי חתמתי פעם על עצומה שקראה להתערבות של כוח בינלאומי בסכסוך המקומי רווי הדמים. מאז שיניתי את דעתי. בעיקר בעקבות קריאת ספרו המאלף של ויליאם שאוקרוס, Deliver Us From Evil. שאוקרוס סוקר ומנתח את התערבויות האו"ם במשך כמה עשורים בסוף המאה ה-20, ומראה שבשום מקום שבו לא היתה נכונות של שני הצדדים (להבדיל מיכולת), לא הצליחה התערבות ונוכחות של כוח בינלאומי במטרתה. מי שהיתה זקוקה לחיזוק נוסף, קיבלה אותו בדמות הידיעה על בריחתם של הפקחים האירופים ממעבר הגבול ליד רפיח, בעקבות השתלטותם עליו של שוטרים פלסטינים. כוח בינלאומי זה נשמע נורא טוב, אבל לשים עליו את מבטחנו בענייני ביטחון –  נראה קצת מוגזם.

למה (לא) מרצ?

כותרת המודעה בעמודו הראשון של הארץ של יום שישי: "למה מרצ?" הדוברים בכנס המיועד: חמישה גברים. אני כבר יודעת למה לא מרצ.
לא שבמפלגות האחרות המצב יותר טוב, אבל מאלה עם היומרות מצפים ליותר. מרצ היא הצאצאית של רצ -התנועה לזכויות האזרח ולשלום. האם המייסדת של זו, שולמית אלוני, אולי לא היתה תמיד פמיניסטית בהתנהלותה האישית, אבל יש לה מניות ראשיות בהעלאת מעמד הנשים בישראל לתודעה הציבורית. אם גם מרצ מרשה לעצמה לארגן כנס על טהרת הגברים היהודים – המצב באמת רע. הגיע הזמן שגם בישראל יווצר "פער מגדרי" בהצבעה לבחירות: דפוסי הצבעה של נשים הנקבעים גם על-פי עמדתן של המפלגות בנושאים הקרובים ללבן של נשים. שום מפלגה לא יכולה להתעלם מדפוסים כאלו. ועמדה כנ"ל היא לא רק עניין של הצהרה מן הפה לחוץ. היא מתבטאת גם בהרכב המגדרי של כנסים, בין השאר.

מלך השטיח(ונ)ים

נחוץ חוט שדרה

יובל אלבשן הולך לפוליטיקה. כמו כל דבר שהוא עושה, גם זה מקבל כותרות וכתבות בעיתון הבית הארץ. יש להניח שכתבת המוסף השבוע היתה ניסיון תיקון מצדו לראיון האומלל לדה-מרקר, שבו תקף את כור מחצבתו  – הארגונים החברתיים. אלבשן טען שם שהארגונים החברתיים (אלו שעד לאחרונה הוא הוצג כיו"ר שלהם, להזכירכם) הם "כלי אנטי דמוקרטי" וכי הוא נפל קורבן לשטיפת מוח מצדם. לגיטימי לחלוטין לחשוב ולומר שכדי לשנות צריך לעבור למגרש הפוליטי עצמו; רק לא ברור (או אולי כן) למה צריך לעשות זאת תוך יריקה לבאר שהוא שתה ממנה לרוויה. נו, אם אפשר לשטוף את מוחו כל-כך מהר אולי אין לו בדיוק את חוט השדרה שמומלץ לבני-אדם בכלל ולפוליטיקאים בפרט (לפחות כדי להתבלט לטובה מול רוב הנוכחיים).
מה ששווה מחשבה נוספת בכתבה הנוכחית הוא הצידוק שמוצא אלבשן לכך שבפרשת הסופר-פארם – שבה היה מראשי הנאבקים נגד האיסור שהוטל על הקופאיות לשבת בזמן העבודה – הוא התפשר מאד מהר לטובת עמידתן על שטיחונים אורתופדיים. מסביר אלבשן: "אני עומד מול מנהל סופרפארם, אני יודע שהתקשורת תתעניין רק עוד פעם-פעמיים וצריך לסגור אתו. זו דילמה קשה: מה המקסימום שאפשר להשיג." הבעיה היא לא שבמאבקים צריך להתפשר. הבעיה היא בתפיסה שהמאבק עצמו כפוף לסדר-היום התקשורתי. התזזיתיות של התקשורת היא נתון, אבל היא לא צריכה להכתיב את המאבק עצמו אלא לכל היותר את אופן קידומו בדימויים תקשורתיים. מאבקים ממשיים לשינוי חברתי נעזרים בתקשורת, לא מוכתבים על-ידה. נכון, זה תהליך ארוך, מתיש לעיתים, שחלקו הגדול לא נעשה לאור הזרקורים ולא מזכה אותך בכותרות חמימות. אבל אני סומכת על אלבשן שאם היה עובר אותו, הוא היה מצליח גם אחרי חצי שנה לעניין את ידידיו בתקשורת בתוצאה, שאולי היתה מוצלחת הרבה יותר.
אגב, לפני כמה שבועות נכנסתי לסניף של סופר-פארם ושמחתי לראות את הקופאית יושבת. שאלתי באירוניה אם כבר מרשים להן לשבת. היא השיבה ברצינות גמורה: רק בהריון.

Read Full Post »