Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘משה גרילק’

פורסם במעריב, 14.2.2003

משה גרילק, החרדים – מי אנחנו באמת?, סידרת 'הישראלים', כתר, 215 עמ'.

דומה, כי תוצאות הבחירות האחרונות, ובעיקר "תופעת שינוי" שנתגלתה בהן במלוא כוחה, מספקות טעם נוסף לקורא החילוני לקרוא בספר הדן בחרדת החרדים. הוא דן גם בחרדת החילונים מפני החרדים, אך לא פחות מכך בחרדתם של החרדים מפני החילוניות המאיימת על עולמם.

כותרת המשנה של הספר היא "מסמך אישי מתועד על עימות שנראה חסר פיתרון". אכן, אין זה מסמך אנתרופולוגי הפותח צוהר אל חברה בלתי-מוכרת, תוך אי-נקיטת עמדה ערכית ביחס לתרבותה. גרילק מודע היטב לנקודת הפתיחה הכואבת (לשני הצדדים) של הוויכוח ההיסטורי המתמשך שבתוכו הוא כותב. בהביאו לפני הקוראים החילונים את עולמם של החרדים, הוא בוחר במודע באפולוגטיקה מתנצחת.

אין זה ספר קל לקריאה לחילוני המצוי, שכן הוא מציב בפניו מראה בלתי מחמיאה וסודק את תדמיתו העצמית הנאורה. אך כיוון שפעמים רבות מדי מובילה זרות לפחד וזה מוביל לשינאה, יש לברך על כל ניסיון לעצור את התהליך.

במה שאפשר לכנות "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, ישראל 2003", צובע גרילק בגוונים שונים את מה שנראה מבחוץ כגוש אחיד צבע (שחור, אין צורך לומר). הוא מבאר את הסתגרותה והתבדלותה של הגלקסיה הזאת, השומרת על יחודה, ובוחן כמה "מנטרות" המעצבות את יחסם של החילונים לחרדים, כמו טיפוח הבערות, הבטלה מן העבודה וההשתמטות מן הצבא.

עם זאת, במידה רבה המחבר עושה את מלאכתו קלה מדי. הוא טוען בצדק, כי המסתמכים על מקורות שונים מן היהדות על-מנת "להוכיח" כי היא שונאת זרים וכי היא גזענית – חוטאים לה, שכן כמעט מול כל ציטוט אפשר להביא ציטוט נגדי, שמבסס את העמדה ההפוכה. אכן, על יהדות צריך תמיד לדבר בלשון רבים ולא בלשון יחיד. יש בה עולם ומלואו, וכל אחד נוטל על-פי נטיית ליבו. אך גרילק עצמו, בבואו לטעון את כתב-ההגנה של הקהילה החרדית, בוחר להתעלם מעניינים מרכזיים ולהציג טיעוני-נגד חלקיים.

נושא כאוב, שנעדר מן הספר, בבחינת הס מלהזכיר, הוא מעמד האשה בזרם האורתודוקסי בכלל ובקהילה החרדית בפרט. במקרה זה, הטענה כי לא קיימת כפייה דתית היא בעייתית, בלשון המעטה. להוכחת טיעונו מביא גרילק דוגמה: ההלכה אינה מחייבת נישואין מצד אחד, ומן הצד השני המדינה מכירה בנישואין אזרחיים שמתקיימים בחו"ל. זו דוגמה בעייתית, בלשון המעטה. המונופול האורתודוקסי (על-פי חוק) על המעמד האישי הוא אחד התחומים הברורים, שבהם שוללת המדינה זכויות מאזרחיה.היא שוללת את זכותם להינשא, שכן רבים מהם אינם יכולים להינשא בגבולותיה, את החופש מדת של ה"כשירים", בכך שהיא מחייבת את מי שאינם מעוניינים בכך – להינשא בטקס דתי בניגוד למצפונם. האפשרות שלא להינשא אכן עומדת בפני כל אדם, אך לא רק שיש לעשות זאת מתוך בחירה ולא מאונס, אלא שזכאויות מסוימות עומדות לו לאדם רק כנשוי. גם את האי-אפשרות לנסוע בשבת מבטל גרילק כלאחר יד. לדבריו, אין בכך הגבלה לרוב החילונים. ומה יעשו אנשים שאין לפני ביתם מכונית (או שתיים) לנסוע בה בשבת?

נכון הוא, ש"הכפייה הדתית" היא, לעיתים, צל הרים ולא טענה עובדתית מבוססת. בין השאר, משום שבדיון הציבורי אודותיה מתערבבים שלושה נושאים נפרדים. ראשית, כאמור, כפיית אורח-חיים על הפרט, תוך פגיעה בלתי-מוצדקת בזכויותיו. שנית, שאלה חלוקתית של הקצבות. ושלישית – שאלת הפטורים.

השאלה השנייה, עניינה בסדרי-עדיפויות ציבוריים (במידה רבה כתוצאה מיחסי-כוחות ואינטרסים פוליטיים) אך גם במינהל תקין, שחייב להישמר במדינה דמוקרטית. כאשר טוען גרילק, כי ביקורתם של החרדים על בית המשפט העליון צריכה להישמע, אין לי מחלוקת עמו. אך כאשר הוא טוען, כי בית המשפט מתערב בתחומים שאין לו סמכות בהם על פי שום דין, אין זה מתיישב עם העובדה, שמדובר בעניינים שהמדינה מסדירה על פי חוקיה האזרחיים, ועל-כן מן ההכרח שיעמדו באמות-המידה שלהם. את החבל הזה אי אפשר לאחוז בשני קצותיו. היושר מחייב לתבוע את הפרדת הדת מן המדינה למען הדת, לא פחות מאשר למען המדינה.

שאלת הפטורים לובשת במדינת ישראל בעיקר את מדי הפטור משירות החובה בצבא, אך יש לראות, כי מדובר בבעיה רחבה יותר – של הצדקה למתן פטורים מחוקים כלליים לקבוצות (וליחידים) בשל אמונתם הדתית או תרבותם. זה נושא מרתק, שספרות ענפה נכתבה עליו בשנים האחרונות, מראיית אורח-חיים דתי כבחירה של היחיד, ועד ראיית הפטור כמרכיב מכונן בזהותו של אדם, אשר אין לדרוש ממנו, בצדק, להתפשר עליה.

יותר מכל, מתעלם גרילק מן הקושי הכאוב ביותר ביחסי חילונים-דתיים: התפיסה של ערבות או אחריות הדדית, שעל-פיה חוטאים הדתיים עצמם, אם אחרים אינם מקיימים מצוות כאשר בידם היא. כמעט בלתי-אפשרי עבור ליברל חילוני להבין זאת, ולקבל את האי-הפרדה בין רשות הפרט לרשות הכלל (ורשות הפרט של הזולת) אשר מובלעת בה. על אף כל זאת, כדאי לקרוא ב'החרדים: מי אנחנו באמת?', קריאה ביקורתית לשני הכיוונים. תרומתו העיקרית היא בהצצה שהוא מאפשר לעבר "אחר" זנוח (ושנוא) במיוחד בחברה הישראלית, ובשיבוץ אבן נוספת בפסיפס הישראלי המגוון.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »