בערב שבת האחרון הגיעו שוטרים לביתו של מיכאל סולסברי ועצרו אותו. העילה: השתתפות בהפגנה לא-חוקית. בשייח ג'ראח, מוקדם יותר באותו יום. בהתערבות עורכת דינו שוחרר סולסברי בתנאי שיתייצב לדיון על הרחקתו מהשכונה. בדיון שהתקיים למחרת שיחרר בית המשפט את סולסברי, דחה את בקשת המשטרה להרחיק אותו ל-60 יום מהשכונה ומתח ביקורת על התנהלותה.
עד כאן הפרטים היבשים. הם אינם מעבירים את חומרת הארוע. ארוע שבו פעלה המשטרה, למעשה, באופן לא חוקי. לצורך ההסבר אפשר אפילו להניח שההפגנה היתה לא-חוקית, למרות קביעתם ההפוכה של בתי המשפט בנדון.
במדינת ישראל נגמרו הימים (רק דה-יורה, כפי שמוכיח המקרה הנ"ל) שבהם אפשר היה להגיע בערב לביתו של אדם ולעצור אותו בגין ביצוע עבירה ללא צו של שופט. חוק המעצרים [או בשמו המלא: חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשס"ו-1996], קובע מפורשות: "מעצר אדם יהיה בצו של שופט (להלן – צו מעצר), אלא אם כן הוענקה בחוק סמכות לעצור בלא צו". סמכות לעצור ללא צו מוקנית בחוק לשוטרים אך ורק בנסיבות ספציפיות שאף אחת מהן לא התקיימה במקרה דנן. העיקרית שבהן היא תוך כדי ביצוע עבירה, לנגד עיניו של השוטר. או, כי קיים יסוד לחשש שהחשוד לא יופיע להליכי חקירה או שישובשו בכך הליכי חקירה. וכן במספר עבירות חמורות ספציפיות.
לכן, גם אם מדובר בהפגנה לא-חוקית, מה שהמשטרה רשאית לעשות הוא לפזר אותה. או במקרה הקיצוני ביותר לעצור אדם תוך שהוא משתתף בה. מעצרו מאוחר יותר, בביתו, וללא צו שופט – איננו חוקי. ונוצר הרושם שהמשטרה נוהגת כך כחלק ממדיניות של הפחדה ודיכוי חופש ההפגנה במקום.
חירות ממעצר היא זכות חוקתית במדינת ישראל, מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירות בשנת 1992. זה קובע ברורות, בסעיף 5 הדן בחירות אישית: "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". כמו כל הזכויות המנויות בחוק יסוד זה, הן נקבעות באופן גורף ומוחלט בסעיפים השונים. הגבלתן מסורה לסעיף 8, הידוע כ'פסקת ההגבלה', אשר מונה את התנאים שבהן ניתן להגביל את זכויות היסוד: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". ולענייננו, די ברישא של הפסקה: אין פוגעים בזכויות המנויות בחוק היסוד אלא בחוק. עוד לפני שנכנסים לשאלה של ראוּיוּת החוק (הולם את ערכיה של מדינת ישראל ונועד לתכלית ראויה), ולשאלת מידתיותו (במידה שאינה עולה על הנדרש). גישה זאת משתקפת בחוק המעצרים שצוטט לעיל, המכפיף את סמכות המעצר שעה שלא מבוצעת עבירה בזמן אמת – לצו שופט.
חג חירות שמח. גם למשטרת ישראל.
גרסה מורחבת מעט של רשימה זאת התפרסמה גם בפוסט מגזין במחשבה שניה
קרוא וכתוב 