מבקר המדינה ממליץ על חקיקה מתאימה שתאפשר (מה תאפשר, תחייב) את יישום ההמלצות שלו. צעד נוסף במִשפּוּטה של החברה הישראלית. ביקורת היא כלי לניהול תקין. כלי לשיפור. ולכן הדרך הנכונה היא להתייחס אליה ולהשתמש בה ככזאת. גם כאן מדובר בדרך הארוכה, הקשה והמייגעת, אך שאין לה תחליף, של שינוי חברתי דרך שיח, שכנוע וחינוך. לא זבנג וגמרנו של חקיקה (עוד ח”כ מרוצה בדרך לפריימריז) וסנקציות.
למעשה, עצם זה שמבקר המדינה הוא שופט בדימוס כבר מחטיא את מטרת המוסד הזה, בעיני, משום שהוא רואה הכול בעיניים של שופט. ואילו ביקורת היא פרקטיקה שונה משיפוט וממשפט. אפשר, כמובן, לחוקק חוק שיחייב את יישום ההמלצות. זה יעורר כמה בעיות דווקא במישור המשפטי. למשל, על פסק-דין ניתן בדרך-כלל לערער. האם המלצות מבקר המדינה חסינות מטעות? אבל חשוב יותר הוא להשאיר את הערוצים האחרים שעדיין יש לנו כמו שהם: שונים. לא משפטיים. לחזק את ההיבטים האתיים, הציבוריים, בדיון ובשיח הביקורתי. לא לאיין אותם באמצעות הכלים המשפטיים שאינם רגישים דים לניואנסים ולדקויות, נוסף לבעיות נוספות שהם לוקים בהן.
קרוא וכתוב 