קרוא וכתוב

ומשפטיזציה כאבקת כביסה

מזווית מסוימת, במה שקורה כעת לנתניהו אין שום חדש. זהו הסיפור הישן מאוד על השיעור הכואב של מגבלות הכוח. אף כי כנראה השיעור לא באמת נלמד כאן, ולכן גם הנפילה תהיה כה כואבת (לו).

המשך…

Read Full Post »

ועדת השיפוט של פרס לנדאו התפרקה בעקבות פרישתה של גילית חומסקי מצוות השופטים בשל כך שמסתמן כי שני השופטים האחרים מבקשים לשוב ולהעניק את הפרס ליצחק לאור. הידיעה על כך – הפתעה הפתעה – סגורה לתגובות (פרס תנחומים) באתר עיתון הארץ.

המשך…

Read Full Post »

השר נפתלי בנט קרא לאזרחי ישראל לא ללכת ללמוד משפטים. מדובר לדבריו בשטות מיותרת. הנה הציטוט המלא מדבריו בוועדה לביקורת המדינה, כפי שהובא בתקשורת:

השר נפתלי בנט: ‘תפסיקו ללמוד משפטים, כל מדינת ישראל. צריך להפסיק עם השטות הזאת. מי שחולה על זה, זה בסדר, גם אני למדתי משפטים, גם מיותר. התעשיינים זועקים גם ההיי-טק זועק’. בנט אמר את הדברים בדיון הועדה לביקורת המדינה בכנסת העוסקת בשילוב חרדים בשוק התעסוקה.

המשך…

Read Full Post »

1. (א) כפי שכתבתי מיד עם תחילת הפרשה, אין שום חובה להתלונן במשטרה על הטרדה מינית כדי שהיא תטופל על-ידי המעסיק. החוק קובע את חובתו לעשות זאת באופן נפרד. למעשה ערוץ 2 טיפל בכך כאשר פיטר את עמנואל רוזן בעבר, עוד מידע שמשום מה מתגלה לעיני הציבור רק בעקבות התפוצצות הפרשה. ערוץ 2 לא עשה זאת על סמך "שמועות" אלא על סמך מידע, תוך קיום הליך שבו נמסרה הן גרסה של הנפגעת הן של רוזן (כך על פי הדיווח בידיעות של שבת). לו רוזן היה סבור שההליך לא היה תקין או שנעשה לו עוול – הוא היה מן הסתם תובע את הערוץ. השופטת בדימוס דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות, ציינה אף היא בתוכנית 'תיק תקשורת' שהחוק אינו מחייב תלונה במשטרה. ועוד דברים חשובים. רוזן נמצא כיום בחופשה או השעיה מתוך אותה חובה בדיוק של המעביד לברר מידע המגיע אליו. תא העיתונאיות פנה למנהליו של רוזן בערוץ 10 עם החומר הרב שברשותו, בדיוק כפי שהיה עליו לעשות, כמו גם מאוחר יותר לראש אגף החקירות במשטרה, בבקשה שזאת תפתח בחקירה. המשטרה גם לא צריכה לקבל תלונה כדי לפתוח בחקירה במקרה של חשד לעבירה פלילית אם יש. בסופו של דבר, כידוע, היא נפתחה. 
   (ב) יצירת סביבת עבודה נקייה מהטרדות איננה עניין למשטרה! למרות שחובתו  של המעביד ליצור אותה מעוגנת כיום בחוק והוא חשוף לתביעה (אזרחית) היה ומעל בה. ניתוב הכול לתלונה במשטרה ימקד את השיח בשאלות אחרות, אבל לא יביא לסביבת עבודה כזאת. אנחנו מוכרחים לחזור ולהבין שיש גם נורמות שאינן משפטיות. ושצדק אינו נעשה רק בבית משפט (הציניקנים יאמרו ששם הוא בדרך-כלל לא נעשה). כאילו מדובר בעניין בינארי: או פלילי או צח כשלג. המשפט הוא סף מינימום, לא חזות הכול. אפשר לצטט את מי שאמר: נו, אני אף פעם לא יצאתי זכאי…  נניח שכל מה שעשה רוזן לא היה פלילי. האם זה תקין בעינינו? האם גברים היו רוצים שנשותיהם, בנותיהם, אחיותיהם או אמהותיהם (לא, לא מטרידים רק נשים צעירות) יעבדו בסביבה כזאת?

המשך…

Read Full Post »

הבג”צ הבא – בג”צ הסופרים. כך הם (ואיש הרוח אלדד יניב) מאיימים בפנייה ליועמ”ש, בדרישה שנתניהו יצהיר שלא יצא לפעולה באירן ללא אישור הממשלה. אם לא יֵעשה כך עד ה-23.8 הם יפנו לבג”צ. את הידיעה, שחתומה עליה הכתבת לענייני ספרות, אפשר היה לקרוא אמש בלשון עתיד באתר הארץ (“כעשרים סופרים ישלחו מחר [רביעי] מכתב ליועץ המשפטי לממשלה”). מכתב עוד לא נשלח וכבר פורסם. כיאה למכתב שנמענו האמיתי אינו כלל היועמ”ש ולא נתניהו אלא הציבור.  טוב, זה זול יותר מאשר לפרסם מודעה (אף כי ההוצאות עלולות לעלות יותר).

בעקבות הידיעה הפנו אותי למאמר מצוין שכתב איתי זיו לפני ימים אחדים על היבט חשוב של התופעה הזאת – המשפטיזציה של הרוח. קודם התבטלה האתיקה הציבורית ורודדה לכדי חוקי/לא חוקי, כביכול כל מה שחוקי הוא תקין וראוי; כעת מתבטלים אנשי רוח בפני הדיסציפלינה המשפטית. כאילו יש צורך בעמוס עוז כדי לחדד הליכי מינהל, כותב זיו. מה שנחשף כאן עוד, הוא מציין בצדק, הוא הייאוש של אותם סופרים מיכולתם להשפיע על השיח הציבורי. באמת, שיכתבו. שישכנעו. מה להם ולקדם-בג”צ?

כדאי להעיר גם על עורכי דין המשתפים פעולה עם המהלכים האלה. במקום להסביר למרשיהם שיש פעולות שמקומן אינו בזירה המשפטית. חלק ממקצועיות היא לדעת מה הם גבולות המקצוע. וזה מצופה מכל איש מקצוע, גם זה המשפטי. פעולות כאלה תורמות לזילות של התחום המשפטי. אפשר גם לעתור בדרישה שבג”צ יבהיר לראש הממשלה שאם וכאשר הוא יפסיד בבחירות – עליו לפנות את כסאו. הבהרות מראש לראש הממשלה שעליו לנהוג כחוק אינן תפקידו של בג”צ ואין שום בסיס משפטי לתביעה כזאת. יש גבול לשימוש במערכת המשפטית כבימה לדיון ציבורי.

לסופרים מוצע, כאמור, לכתוב. להשפיע על כך שבממשלה (שאכן זאת שאמורה לאשר), לא יהיה רוב לתקיפה. במקום לנסות לנהל את המדינה דרך בג”צ. אם הם יגיעו לשם יש לקוות שייזרקו מכל המדרגות. או בלשון משפטית, יידחו על הסף.

מחלה ושמה משפטיזציה

Read Full Post »

צעקה גדולה נשמעת מקצה הארץ ועד קצה. טוב, לפחות מקצה עיתון הארץ. הוצאות משפט הוטלו על עותר ציבורי! ב-30 השנים האחרונות זה קרה לאגודה לזכויות האזרח, למשל, רק פעם אחת! אז אחרי שקראנו שמדובר ב“דגל שחור” – לא פחות! כמו זה בכפר קאסם? – שמניף בג”צ בעשותו כך, לדעת דיקן הפקולטה למשפטים בחיפה, כדאי אולי לבדוק רגע את השאלה בשקט. לא כדי לקבל כותרות בעיתון, כפי שאמר פרופ’ דני פילק באותו עניין, כשמחה על כך שהוצאות הוטלו על עתירה עקרונית “שלא נועדה לזכות את מגישיה בפרסום בכלי התקשורת”. האם עלינו להבין שבעתירות אחרות זה נעשה לצורך כך? נגיד, עתירות של אנשים פרטיים על פגיעה בזכויותיהם? עתירות של עותרים ציבוריים אבל לא אלה אלא “אחרים”? מעניין.

המשך…

Read Full Post »

אחד אלון עוזיאל, שעד אתמול לא שמעתי את שמו, ביצע מופע של חוסר טעם. דירתו משקיפה על בית הקברות בטרומפלדור, והלה ניצל את הלוקיישן כדי לביצוע ריקוד מעל המרפסת לצלילי מוסיקה מחרישת אזניים בשעת הלוויה של סמי עופר, תוך שהוא מתעד זאת בווידאו וכותב על הארוע המגניב. למי שנורא דחוף אפשר לראות את זה כאן, יחד עם פרשנויות שמעידות על המחבר. מתברר שאותו עוזיאל כותב בשני כלי תקשורת: וואלה! תרבות וטיים-אאוט. הראשון הפסיק את עבודתו (כפרילאנסר) בשל הארוע. כלומר, פיטר אותו. יש לומר בהערה מוסגרת שכדאי לא למהר לקבוע שכשאדם עובד כפרילאנסר אין בינו לבין מעסיקו יחסי עובד-מעביד; אפילו כשזה כתוב בחוזה. ישנם כמה מבחנים לשאלה האם קיימים יחסים כאלה, וגם פסיקה; ומי שיש לו כוח להביא זאת בפני בית משפט יכול בהחלט לזכות בהחלטה לטובתו, על נפקויותיה כמו חובת שימוע, פיצויי פיטורין ולעיתים אף יותר.

כל המופע של עוזיאל היה מגעיל וגם ילדותי. לא הפגנה נגד (מי שהיה) אחד האנשים החזקים במשק אלא בעיקר הפגנה של טעם רע. כתבה מישהי בתגובה להחלטה ולעמדה שאין להעסיק מי שעשה מעשה בזוי כזה: “אני לא חושבת ש’התנהגות מטומטמת’ זו עבירה על החוק. גם לא התנהגות מכוערת וחסרת טאקט (שבלי ספק היתה כאן).”  ברגע הראשון הסכמתי מאוד. כלומר, אני עדיין מסכימה שהתנהגות מטומטמת, מכוערת או חסרת טקט היא לא עבירה על החוק. וטוב שכך. אבל באמירה הזאת גלומה הנחה בעייתית, והיא שרק התנהגות לא-חוקית היא עילה לפיטורים. או לנקיטת סנקציות אחרות.

המשך…

Read Full Post »

משפחת שליט מתכוונת להגיש בג”צ אם ראש הממשלה לא ייעתר לתביעתה להפסיק להעביר את הכספים לרשות הפלסטינית כדי להביא לשחרורו של בנם. זוהי דוגמה מובהקת לעניין שאין מקומו בבית המשפט. השאלה כיצד להביא לשחרורו של גלעד שליט היא שאלה המסורה לחלוטין לסמכותה של הממשלה הנבחרת. גם אם לא אוהבים אותה. אם תוגש העתירה דינה לא להתקבל. אך היה עליה להידחות על הסף: פעם היו זורקים עותרים כאלה מכל המדרגות של בית המשפט. בינתיים הורחבה זכות העמידה לפתחו של שער והשפיטות מילאה את הארץ. במבחן התוצאה משכיל בית המשפט, בדרך כלל, לערוך את ההבחנות הנכונות. אבל זמן ומשאבים יקרים של בית המשפט העמוס עד לעייפה מבוזבזים על עניינים שמקומם במגרש הפוליטי ולא המשפטי. ככלל, כל עוד הרשויות אינן פועלות באופן לא חוקי, בחוסר תום לב או ממניעים זרים – אין מקום להתערבות משפטית.

במקרה הזה לא מדובר רק ברעה החולה המוכרת של המשפטיזציה, שבה בית המשפט נהפך עבור העותרים למחליף הממשלה. כפי שהעיר אתמול בתבונה רועי בפייס שלי, דומה כי האנשים היקרים והמסכנים האלה נהפכו לכלי בידי אנשים שעבורם הקמפיין הזה הוא מגרש ניסויים לכל תרגיל יחצ”ני. אכן, הלב יוצא אל משפחת שליט. אלא כמו שכתבתי כבר בעבר, בעוד שמובן מאוד שהורים יבקשו לעשות הכול על-מנת להחזיר את בנם, שיקוליה של ממשלה הם אחרים וקצת יותר רחבים. וכך צריך להיות.

כמובן שלא אחת העמדות הפוליטיות קובעות מהו המחיר שמוכנים לשלם עבור החזרת שליט. בעוד שרבים בשמאל תומכים בלהט בשחרור אסירים למען עסקת שליט, ההתלהבות מצטננת כשמשפחת שליט דורשת להדק את הסגר על עזה או לא להעביר את הכספים לרשות. תמונת מראה של עמדת הימין, ככלל. שתי הדרישות האחרונות מבהירות, אני מקווה, מדוע “כל מחיר” היא דרישה חסרת תוקף מוסרי, כפי שכבר כתבתי בעבר (ראו קישורים בסוף). כי משמעותה היא שהמטרה מכשירה כל אמצעי. אין רבותא בהתנגדות לכך כאשר המטרה לא ראויה. העיקרון המוסרי שהמטרה איננה מקדשת את האמצעים נבחן דווקא כאשר המטרה ראויה מאוד, כמו במקרה הזה של שחרור שליט.

אשר לעצם העניין, הכספים שישראל מעבירה לרשות הם כספיה של האחרונה, הנגבים על-ידי ישראל מתוקף הפרוטוקול הכלכלי להסכם הביניים (פרוטוקול פריז). הסכמים אלה עדיין בתוקף: הם טרם בוטלו על-ידי מי מן הצדדים.

עוד בנושא:
“אין בעולם מחיר” – על ילדים, ממשלות, הכרעות ותג מחיר
”כל מחיר” אינו מטבע מוסרי

Read Full Post »

כולם פתאום מומחים למשפט בינלאומי. כך לפחות נראה הפיד שלי בפייס אמש. דוח ועדת טירקל נקרע לגזרים. נו ברור, אם יצא דוח שישראל היתה בסדר אז סימן שהדוח לא בסדר וכותביו לא מבינים כלום או מהווים מומחים מטעם. בשוליים אין בעיה לאנשים שכותבים על עצמם שזכויות אדם וצדק הם בראש מעייניהם ללקות באייג’יזם מכוער ולהריץ דאחקות על גילם המופלג של חברי הוועדה. כאילו קשישים לא יכולים להיות צלולים וידענים. מה יעשו אם הוועדה של מזכ”ל האו"ם תאשר את הדו"ח של ישראל או חלקים ממנו? אסון.

כמובן, העובדה שמשהו חוקי על-פי המשפט הבינלאומי (או הפנימי באותה מידה) – עדיין לא עושה אותו לראוי, מוסרי או אנושי. מזמן אנחנו יודעים שמשפט איננו ממצה צדק וודאי לא מוסר. אבל ממה נפשך:
אי אפשר מצד אחד לפנות אל המשפט הבינלאומי כאל אסמכתא כשזה נוח, ואחר כך לא לקבל אותו כשהוא מאשר משהו. מה לעשות, שגוף המשפט הנקרא משפט הומניטרי בינלאומי, למשל, מתיר דברים מאד לא הומניטריים כמו הרג של אנשים, אפילו אם הם אזרחים (בכפוף לעיקרון הפרופורציונליות)? מה הומניטרי בזה, באמת?

המשך…

Read Full Post »

הרופא כאל: על הסכנה שבהאללת רופאינו / הדרך שהלכו בה פחות: לזכרה של עדנה אולמן-מרגלית / פייס 2 פייס: את מי לאשר בפייסבוק / תגובה של ד”ר צבי צמרת / והודעה מינהלתית

המשך…

Read Full Post »