קרוא וכתוב

בצלם (שעבדתי בו פעם) הוא ארגון חשוב. פעולה של ארגוני זכויות אדם בתנאים לא פשוטים של סכסוך לאומי וממשלה שמצרה את צעדיהם איננה קלה ומתסכלת לעיתים קרובות. אלא שנסיבות אלה רק מחזקות את הצורך לפעול מתוך נאמנות לעקרונות היסוד של זכויות אדם. שכן לארגונים כגון אלה אין אלא את אמינותם ויושרתם כנכסים, וחבל שהם נוגסים בהן וכך גם במעמדם ובהערכה אליהם. וזה מה שקורה כשהם אינם מתנערים מהתנהגויות בעייתיות בקרבם, ובכך מוסיפים חטא על פשע. בפעם הקודמת, כשנחשף שתחקירן שלהם הוא מכחיש שואה, פעלו בבצלם כיאות: סלדו, בדקו ואחר-כך גם פיטרו (אף כי בשקט בשקט). תגובתם למה שחשפה תכנית ‘עובדה’ על עובד שלהם מצערת ומאכזבת. יתכן מאוד שמדובר בתחקיר מפוקפק ובעבודה עיתונאית לא רצינית. אבל מבצלם מצופה לא לתקוף את התכנית אלא להתייחס ברצינות למה שכן נחשף בה על נסר נוואג'עה, איש השטח שלהם בדרום הר חברון. ובעיני בצלם “זהו אפיק הפעולה הלגיטימי היחיד עבור פלסטינים בהתחשב בעובדה שהרשויות הישראליות נמנעות מלהגן על בעלי הקרקעות הפלסטיניים באזור מפני השתלטות של מתנחלים על אדמתם, ואף מסייעות באופן פעיל לניסיונות השתלטות כאלה. מובן שבצלם מתנגד מכל וכל לעינויים ולהוצאות להורג ללא משפט או לאחר הליך משפטי, בכל נסיבות שהן, בין אם הדבר נעשה במרתפי השב"כ או ברשות הפלסטינית.” בצלם מתנגד לעינויים, מובן, אך פעולה שעלולה להביא לעינוים של אנשים היא בעיניו אפיק פעולה לגיטימי בנסיבות. משהו רע מאוד עובר על בצלם בתקופה האחרונה.

המשך…

Read Full Post »

פֹּה לַצָּרוֹת יֵש אָב וְאֵם וְיֶלֶד –
וְהַמִּיתוֹת גַּם הֵן קְבוּעוֹת, כְּמוֹ מִסִּים. 
                                               (יהודה עמיחי)

תינוק חמישי מת תוך חודשיים ב”גן ילדים” של מבקשי מקלט בדרום תל אביב. על פי הדיווח, שכב התינוק בן ארבעת החודשים על בטנו שעות ארוכות בלי שמישהו ניגש אליו. “גני ילדים” אלה, הראויים יותר לשם מחסנים לפי תיאורם, הם המקום שבו, בהיעדר מסגרת אחרת, משאירים מבקשי המקלט ומהגרי העבודה את ילדיהם במשך שעות ארוכות ואף ימים, כשהם יוצאים להביא את לחמם בעבודות מפרכות. מדובר במסגרות המתנהלות ללא פיקוח, כשתינוקות, פעוטים וילדים קטנים שוהים שם בתנאים קשים ולא מתאימים, ובהיעדר כוח אדם גם ללא השגחה. חמישה תינוקות מתים מהזנחה תוך חודשיים. אצלנו. בחצר האחורית שלנו. חמישה! הבטן מתהפכת והלב בוכה, מסרב להאמין.

המשך…

Read Full Post »

ב"שיח" הישראלי החדש-ישן אין רגע של שקט. אין רגע של שתיקה. אין רגע של חסד. הוא לא נח ולא סותם לרגע. בתקשורת הממוסדת ובמדיה החברתית כאחת.

זעזוע, עצב, כבוד לאֵבֶל – נעדרו מחלק גדול מדי של השיח הזה (לא מכולו). רגע אחרי הפרסום על חטיפת הנערים מיד התחיל השיח הצעקני לייצר, על אוטומט, את ההצדקות. של כל צד. מה שנעדרה ממנו היתה בעיקר חמלה אנושית בסיסית, שלא רותמת ארועים מזעזעים לצרכיה הפוליטיים. כן, משני הצדדים.

מימין ההתלהמויות הצפויות הקוראות להיכנס בהם, להפציץ, לשטח, להרוס. סגן שר הביטחון שקרא להוריד את שלטר החשמל ולפעול נגד אוכלוסייה אזרחית. היינו שם כבר כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות.

המשך…

Read Full Post »

לפני שנים אחדות פנה אלי במייל מישהו שביקש את חוות דעתי בהתלבטות שבה היה שרוי לגבי סירוב לשרת כמילואמיניק. אינני זוכרת בדיוק את הפרטים, אך זכור לי היטב במה פתחתי את תשובתי. אמרתי לו שאני לעולם אינני מייעצת לאדם לסרב, או לעשות פעולה דומה שבה את המחיר ישלם הוא ולא אני. ההמשך היה ניסיון לתת ניתוח שיכול אולי לסייע לו להבהיר לעצמו את ההתלבטות.

נזכרתי בפנייה הזאת, ובעיקר בעמדתי באשר לייעוץ מהקתדרה, כאשר ראיתי את הדיווח על העצומה הקוראת לטייסי חיל האוויר לסרב פקודה להפציץ באירן, אם תתקבל. שבין השאר חתומים עליה אנשי אקדמיה, גם בתחום המשפטים.
הקריאה הפומבית לאנשים לעשות דבר-מה שלא היועצים ישלמו את המחיר הכרוך בו – היא רק אחת הבעיות כאן. ואפילו לא העיקרית שבהן.

המשך…

Read Full Post »

למעט מספר מצומצם (אף כי חשוב) של זכויות המוקנות לאזרחים בלבד, על מדינות לכבד ולהבטיח את זכויות האדם של הנמצאים בשטחן. יש סיבות מעניינות לכך שמשטר זכויות האדם שהתפתח לאחר מלחמת העולם השנייה הלך לכיוון זה של תחולה טריטוריאלית, שאינו מתנה זכויות אדם באזרחות. אף כי הוא מקנה מעמד חשוב למדינה כאורגן היעיל ביותר להגן עליהן (כן, יותר משיפוט בינלאומי). הן כגוף שמשימוש יתר בכוחו נשקפת הסכנה הגדולה לזכויות אדם, הן כגוף שכוחו מאפשר לו להגן עליהן, גם באופן פוזיטיווי. למרות זאת, על אף שהיות אנושי הוא למעשה התנאי לזכויות, הרי הזכות לאזרחות נחשבת ל”זכות לזכויות”. שכן בפועל, ובכל המדינות, היא מקנה ערבויות חזקות בהרבה לבעליה, להנאה מלאה מזכויות אדם. אבל להוציא אותן זכויות מעטות המוקנות רק לאזרחים, מנוסחים דיני זכויות האדם הבינלאומיים בלשון של “כל אדם”. לשון אוניוורסלית שאימץ גם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הישראלי, לבד מסעיף 6ב המקנה זכות כניסה לארץ לאזרחים ישראלים.

המשך…

Read Full Post »

השב”כ ממליץ להרוס את בתיהם של רוצחי משפחת פוגל מאיתמר, שנידונו לכמה מאסרי עולם. היועמ”ש אמור לדון ולהחליט אם לאשר את ההמלצה.

הריסת בתים עונשית היא אחד האקטים הברבריים ביותר שניתן להעלות על הדעת. ענישה קולקטיבית מהסוג הגרוע ביותר (לא שיש סוג לא גרוע). היא פעולה עונשית ללא משפט. היא איננה מענישה את הפועלים (agents), שכבר נידונו ונענשו, אלא את בני משפחותיהם. “למען יראו וייראו”. לא רואים ולא יראים: הצבא עצמו קבע לפני שנים שהריסת בתים אינה מרתיעה ובחשבון כולל ייתכן שאף גורמת ליותר נזק. (מראה הריסות ביתו ודאי לא גורם לילד או לנער לגדול להיות שוחר שלום גדול). בנוסף להיותה לא מוסרית ולא יעילה (למי שנימוקי מוסר הם קטנות בלתי נחשבות בעיניו) – הריסית בתים עונשית גם אינה חוקית על-פי הדין הבינלאומי. והעובדה שבג”צ אישר אותה פעמים רבות היא אות קלון למוסד הזה.

המשך…

Read Full Post »

WE THE PEOPLES OF THE UNITED NATIONS DETERMINED

• to save succeeding generations from the scourge of war, which twice in our lifetime has brought untold sorrow to mankind, and
• to reaffirm faith in fundamental human rights, in the dignity and worth of the human person, in the equal rights of men and women and of nations large and small, and
• to establish conditions under which justice and respect for the obligations arising from treaties and other sources of international law can be maintained, and
• to promote social progress and better standards of life in larger freedom,

מחויבויות אלו – הלקוחות מתוך המבוא למגילת (צ’ארטר) האו”ם – הנחו, כנראה, את העצרת הכללית של האו"ם שכיבדה את הרודן המת של צפון קוריאה, קים ג’ונג איל, בדקת דומייה. ככה ייעשה באו”ם למי שהמשטר בראשותו ייצר, קרוב לוודאי, את הזוועות הנוראות ביותר שהתחוללו במדינה כלשהי (כן, אפילו יותר מישראל, imagine). בין היתר הרעבת מתנגדי משטר, מחנות ריכוז וניסויים בבני-אדם.

יחסית לחומרתן, מיעטו הפגיעות להגיע לתודעתנו בגלל סגירותה ההרמטית של המדינה הזאת. סגירות היוצרת עיוות מובנה בתמונה שמתקבלת לגבי פגיעות חמורות בזכויות-אדם בעולם. כתבתי בעבר על הפרדוקס הזה, שבו דווקא מדינות דמוקרטיות בעלות תקשורת חופשית “זוכות” ליותר ביקורת כי הקורה בהן חשוף לעין הבינלאומית. ואילו אלה המבצעות בשיטתיות מעשי זוועה רצחניים בלי אינטרנט זוכות לפחות ביקורת.

המסקנה לא צריכה להיות או”ם שמום. אבל כן, קודם כל, הבחנה בין ענפים שונים שלו. חלק מהגופים המרכיבים אותו ופועלים בו נשלטים על ידי יחסי הכוחות והאינטרסים של הפוליטיקה הבינלאומית. ומי שחושב שהיא נקייה והגונה יותר מזו המקומית – טועה. אבל את המערכת הענפה של אמנות בינלאומיות והוועדות המנטרות אותן, המורכבות ממומחים בתחומם – לא מומלץ לשפוך יחד עם המים הפוליטיים של העצרת הכללית, מועצת הביטחון ואפילו המועצה לזכויות אדם,  לצערי. בינתיים אין תחליף למשפט הבינלאומי של זכויות אדם, על אף יכולת האכיפה החסרה שלו, ודאי שיחסית לזאת של המשפט הפנימי. הבחנה בין המוסדות השונים של האו”ם נגזרת גם מהמעמד השונה של ההחלטות שלהם על פי מגילת הארגון עצמו. אבל למרות ואולי בגלל מעמדה ההצהרתי בעיקרו, ביקורת על העצרת הכללית ובעיקר על הצעד האחרון והמבזה שלה – לא צריכה להיחסך.

עוד בנושא:
אותי זה לא מצחיק
רכבת סיאול
רחוק מן העין

Read Full Post »

כולם פתאום מומחים למשפט בינלאומי. כך לפחות נראה הפיד שלי בפייס אמש. דוח ועדת טירקל נקרע לגזרים. נו ברור, אם יצא דוח שישראל היתה בסדר אז סימן שהדוח לא בסדר וכותביו לא מבינים כלום או מהווים מומחים מטעם. בשוליים אין בעיה לאנשים שכותבים על עצמם שזכויות אדם וצדק הם בראש מעייניהם ללקות באייג’יזם מכוער ולהריץ דאחקות על גילם המופלג של חברי הוועדה. כאילו קשישים לא יכולים להיות צלולים וידענים. מה יעשו אם הוועדה של מזכ”ל האו"ם תאשר את הדו"ח של ישראל או חלקים ממנו? אסון.

כמובן, העובדה שמשהו חוקי על-פי המשפט הבינלאומי (או הפנימי באותה מידה) – עדיין לא עושה אותו לראוי, מוסרי או אנושי. מזמן אנחנו יודעים שמשפט איננו ממצה צדק וודאי לא מוסר. אבל ממה נפשך:
אי אפשר מצד אחד לפנות אל המשפט הבינלאומי כאל אסמכתא כשזה נוח, ואחר כך לא לקבל אותו כשהוא מאשר משהו. מה לעשות, שגוף המשפט הנקרא משפט הומניטרי בינלאומי, למשל, מתיר דברים מאד לא הומניטריים כמו הרג של אנשים, אפילו אם הם אזרחים (בכפוף לעיקרון הפרופורציונליות)? מה הומניטרי בזה, באמת?

המשך…

Read Full Post »

“במדור הדעות של ‘ידיעות אחרונות’ מציע ירון לונדון כי מדינת ישראל תהפוך את החייל השבוי גלעד שליט ‘מבן-ערובה לערב’, על-ידי כך שתוציא להורג את ראשי חמאס, אחד-אחד, עד שישוחרר.”

לרעיון הלא-ייאמן הזה התוודעתי היום באמצעות סקירת העיתונות של העין השביעית, טור יומי שימושי ומומלץ.
ועכשיו, שואלת את עצמה הקוראת (והכותבת), איך מגיבים למין הצעה שכזאת, המגיעה מפי הרואה עצמו אינטלקטואל, איש ספר ודעת?

אפשר, כמובן, להסביר שהמשפט ההומניטרי הבינלאומי אינו פועל על-פי עיקרון ההדדיות. העובדה שהצד השני מפר את הדינים אינה מהווה הרשאה גם לך לעשות זאת. כך, החזקת בני ערובה היא עבירה חמורה על המשפט הבינלאומי. אחת מהיחידות האסורות באופן מוחלט; קרי, בכל הנסיבות. אף שככלל מדינות הן צד לגוף משפט זה, גם על גופים שאינם מדינתיים (כמו החמאס) חל סעיף 3 המשותף לאמנות ז’נווה. סעיף זה מונה בין הפעולות האסורות נטילת בני ערובה. (אעיר כי מדובר בפעולות אסורות כלפי אנשים שאינם נוטלים חלק בפעולות איבה, וזה כולל את הנמנים עם כוחות צבא שהניחו את נשקם ומי שנמצא מחוץ למעגל הלחימה בגלל מחלה, פציעה, מעצר או סיבה אחרת).
זה המקום גם להעיר שגלעד שליט איננו שבוי מלחמה, שכן מעמד משפטי זה ניתן רק למי שנשבה על ידי כוחות אויב בסכסוך בינלאומי. זה עדיין לא מתיר להחזיק אותו ללא ביקורים של הצלב האדום. החזקת אדם במנותק מן העולם (incommunicado) אף היא מהווה עבירה.

איכשהו, נראה לי שזאת לא הנקודה העיקרית. עצם ההידרשות להסברים משפטיים דווקניים נוכח הצעה כזאת מעידה על משהו בעייתי. כי צריך להירעש ממנה קודם כל במישור המוסרי והאנושי. ולשאול את ירון לונדון האם החמאס נהפך לקנה המידה שלו, שאת דרכו הוא מבקש לחקות?

לירון לונדון, זה ניחוש, אולי כבר בכלל לא אכפת לא ממוסר ולא מהומניות כשמדובר בחמאס. התיזו את ראשם! הוא צועק, ממש כמו מלכת הלבבות באליס בארץ הפלאות. דא עקא, שהוא לא יכול לומר “במלחמה כמו במלחמה” (הוא בטח היה משתמש בביטוי הצרפתי. זה היה ערב יותר לאזניו, יותר קוסמופוליטי כזה). כי במלחמה יש דיני מלחמה. המצוטטים לעיל. אבל לטובת הירון לונדונים ככלל, אלה ששוקלים כל דבר בשיקולי תועלת, כדאי להזכיר מה עלה בגורלם של משטרים קולוניאליים שנקטו בשיטה הזאת, של הוצאות להורג שיטתיות כאמצעי לחץ. ירון לונדון איש ספר הוא, אז מומלץ לו לפתוח אחד. אולי הוא ימצא כזה אפילו בצרפתית.

במובן מסוים ירון לונדון הוא רק סמן. העובדה שההצעה הזאת באה ממי שרואה עצמו אינטלקטואל היא עוד אינדיקציה להתדרדרות שאנו חוזים בה בזמן האחרון. ממש כמעט בכל מקום שנביט בו. ומכיוון שירון לונדון איש ספר הוא, לא נותר אלא להמליץ לו על ספרו המשובח של מרק לילה, הנפש הנמהרת. אולי הוא ילמד דבר או שניים על אחריות אינטלקטואלית.

Read Full Post »

היא: מה את אומרת על השחקנים שלא רוצים להופיע באריאל?
אני: זכותם. זאת מחאה.
היא: ??!
אני: הם לא פקידים. הם אמנים.
היא: אבל זה אריאל! זאת לא איזו התנחלות… זאת פעם ראשונה שאני שומעת שמדברים על זה ככה.
אני: זאת התנחלות. זאת הבעיה, ששוכחים את זה.
היא: אבל יש שם משפחות!
אני: בכל מקום יש משפחות.
היא: אריאל! אף אחד לא הכריז שזאת לא מדינת ישראל.
אני: הפוך. אף אחד לא הכריז שזאת מדינת ישראל.
      זאת הבעיה, שמתנחלים כמו אלה מקבלים לגיטימציה. שוכחים שהם הלכו להתיישב בשטח
      כבוש. צריך להזכיר את זה. אפילו אם שכשתהיה מדינה פלסטינית אריאל ככל הנראה   
      תשתייך לישראל, כחלק מתיקוני גבול. אני לא מוכנה לתת להם עכשיו לגיטימציה.
היא: אבל זה לא הם הלכו על דעת עצמם. הממשלה שלחה אותם. זה חוקי.
אני: הממשלה שלחה את כל המתנחלים, וזה לא חוקי על פי המשפט הבינלאומי.

השיחה הזאת משקפת את הלגיטימציה שקנו בישראל מי שהלכו לשבת באריאל, במעלה אדומים ובאופן כללי במה שנקרא חמש דקות מכפר סבא. כביכול הם אינם “מתנחלים” ממש. סתם אנשים, כמונו וכמוכם, שקשיי החיים דחפו אותם מעבר לקו הירוק. עניין של יכולת. איך אמרה שם מישהי? היא לא מתנחלת, סתם מורה לספרות.
נכון: לא מדובר בנוער הגבעות. לא בתפוח ולא בגרעין הקשה של המתנחלים. מדובר באנשים שחיפשו איכות חיים יותר בזול. אבל הם בחרו לעשות זאת בשטח כבוש. אני, למשל, ועוד כמה אנשים בסביבתי, לא קנינו שם דירות, למרות שהן יותר בזול. אז מי שעשו זאת לא יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם. גם אם עיקר הטענה צריכה להיות מופנית כלפי ממשלות ישראל לדורותיהן ומדיניותן. הם יושבים על שטח לא להם. הם נוטלים חלק פעיל במדיניות המנצלת את משאבי הקרקע והמשאבים האחרים לטובת האוכלוסייה האזרחית של המדינה הכובשת תוך הפרה של הדין הבינלאומי. שכניהם ודיכוים נעלמים מעיניהם. אולי, בין השאר כי אסור להם לנסוע על אותם כבישים, שנסללו על אדמתם שהופקעה לשם כך.

גם אם אינני חושבת שצריך להפוך את האנשים האלה לאויב, את הבחירה הזאת שלהם בהחלט מותר לשפוט. מותר להזכיר למי שמעדיפים לעצום עינים ולהציג עצמם כ”כמונו כמוכם” – שהם בחרו אחרת. בחירה שיש לה השלכות ותוצאות מוסריות ופוליטיות.

פוסט קודם בנושא: כדי שלא נמות מהאמת

כל האמצעים כשרים: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית (בצלם)

Read Full Post »