Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘משפט בינלאומי’

כולם פתאום מומחים למשפט בינלאומי. כך לפחות נראה הפיד שלי בפייס אמש. דוח ועדת טירקל נקרע לגזרים. נו ברור, אם יצא דוח שישראל היתה בסדר אז סימן שהדוח לא בסדר וכותביו לא מבינים כלום או מהווים מומחים מטעם. בשוליים אין בעיה לאנשים שכותבים על עצמם שזכויות אדם וצדק הם בראש מעייניהם ללקות באייג’יזם מכוער ולהריץ דאחקות על גילם המופלג של חברי הוועדה. כאילו קשישים לא יכולים להיות צלולים וידענים. מה יעשו אם הוועדה של מזכ”ל האו"ם תאשר את הדו"ח של ישראל או חלקים ממנו? אסון.

כמובן, העובדה שמשהו חוקי על-פי המשפט הבינלאומי (או הפנימי באותה מידה) – עדיין לא עושה אותו לראוי, מוסרי או אנושי. מזמן אנחנו יודעים שמשפט איננו ממצה צדק וודאי לא מוסר. אבל ממה נפשך:
אי אפשר מצד אחד לפנות אל המשפט הבינלאומי כאל אסמכתא כשזה נוח, ואחר כך לא לקבל אותו כשהוא מאשר משהו. מה לעשות, שגוף המשפט הנקרא משפט הומניטרי בינלאומי, למשל, מתיר דברים מאד לא הומניטריים כמו הרג של אנשים, אפילו אם הם אזרחים (בכפוף לעיקרון הפרופורציונליות)? מה הומניטרי בזה, באמת?

המשך…

Read Full Post »

“במדור הדעות של ‘ידיעות אחרונות’ מציע ירון לונדון כי מדינת ישראל תהפוך את החייל השבוי גלעד שליט ‘מבן-ערובה לערב’, על-ידי כך שתוציא להורג את ראשי חמאס, אחד-אחד, עד שישוחרר.”

לרעיון הלא-ייאמן הזה התוודעתי היום באמצעות סקירת העיתונות של העין השביעית, טור יומי שימושי ומומלץ.
ועכשיו, שואלת את עצמה הקוראת (והכותבת), איך מגיבים למין הצעה שכזאת, המגיעה מפי הרואה עצמו אינטלקטואל, איש ספר ודעת?

אפשר, כמובן, להסביר שהמשפט ההומניטרי הבינלאומי אינו פועל על-פי עיקרון ההדדיות. העובדה שהצד השני מפר את הדינים אינה מהווה הרשאה גם לך לעשות זאת. כך, החזקת בני ערובה היא עבירה חמורה על המשפט הבינלאומי. אחת מהיחידות האסורות באופן מוחלט; קרי, בכל הנסיבות. אף שככלל מדינות הן צד לגוף משפט זה, גם על גופים שאינם מדינתיים (כמו החמאס) חל סעיף 3 המשותף לאמנות ז’נווה. סעיף זה מונה בין הפעולות האסורות נטילת בני ערובה. (אעיר כי מדובר בפעולות אסורות כלפי אנשים שאינם נוטלים חלק בפעולות איבה, וזה כולל את הנמנים עם כוחות צבא שהניחו את נשקם ומי שנמצא מחוץ למעגל הלחימה בגלל מחלה, פציעה, מעצר או סיבה אחרת).
זה המקום גם להעיר שגלעד שליט איננו שבוי מלחמה, שכן מעמד משפטי זה ניתן רק למי שנשבה על ידי כוחות אויב בסכסוך בינלאומי. זה עדיין לא מתיר להחזיק אותו ללא ביקורים של הצלב האדום. החזקת אדם במנותק מן העולם (incommunicado) אף היא מהווה עבירה.

איכשהו, נראה לי שזאת לא הנקודה העיקרית. עצם ההידרשות להסברים משפטיים דווקניים נוכח הצעה כזאת מעידה על משהו בעייתי. כי צריך להירעש ממנה קודם כל במישור המוסרי והאנושי. ולשאול את ירון לונדון האם החמאס נהפך לקנה המידה שלו, שאת דרכו הוא מבקש לחקות?

לירון לונדון, זה ניחוש, אולי כבר בכלל לא אכפת לא ממוסר ולא מהומניות כשמדובר בחמאס. התיזו את ראשם! הוא צועק, ממש כמו מלכת הלבבות באליס בארץ הפלאות. דא עקא, שהוא לא יכול לומר “במלחמה כמו במלחמה” (הוא בטח היה משתמש בביטוי הצרפתי. זה היה ערב יותר לאזניו, יותר קוסמופוליטי כזה). כי במלחמה יש דיני מלחמה. המצוטטים לעיל. אבל לטובת הירון לונדונים ככלל, אלה ששוקלים כל דבר בשיקולי תועלת, כדאי להזכיר מה עלה בגורלם של משטרים קולוניאליים שנקטו בשיטה הזאת, של הוצאות להורג שיטתיות כאמצעי לחץ. ירון לונדון איש ספר הוא, אז מומלץ לו לפתוח אחד. אולי הוא ימצא כזה אפילו בצרפתית.

במובן מסוים ירון לונדון הוא רק סמן. העובדה שההצעה הזאת באה ממי שרואה עצמו אינטלקטואל היא עוד אינדיקציה להתדרדרות שאנו חוזים בה בזמן האחרון. ממש כמעט בכל מקום שנביט בו. ומכיוון שירון לונדון איש ספר הוא, לא נותר אלא להמליץ לו על ספרו המשובח של מרק לילה, הנפש הנמהרת. אולי הוא ילמד דבר או שניים על אחריות אינטלקטואלית.

Read Full Post »

היא: מה את אומרת על השחקנים שלא רוצים להופיע באריאל?
אני: זכותם. זאת מחאה.
היא: ??!
אני: הם לא פקידים. הם אמנים.
היא: אבל זה אריאל! זאת לא איזו התנחלות… זאת פעם ראשונה שאני שומעת שמדברים על זה ככה.
אני: זאת התנחלות. זאת הבעיה, ששוכחים את זה.
היא: אבל יש שם משפחות!
אני: בכל מקום יש משפחות.
היא: אריאל! אף אחד לא הכריז שזאת לא מדינת ישראל.
אני: הפוך. אף אחד לא הכריז שזאת מדינת ישראל.
      זאת הבעיה, שמתנחלים כמו אלה מקבלים לגיטימציה. שוכחים שהם הלכו להתיישב בשטח
      כבוש. צריך להזכיר את זה. אפילו אם שכשתהיה מדינה פלסטינית אריאל ככל הנראה   
      תשתייך לישראל, כחלק מתיקוני גבול. אני לא מוכנה לתת להם עכשיו לגיטימציה.
היא: אבל זה לא הם הלכו על דעת עצמם. הממשלה שלחה אותם. זה חוקי.
אני: הממשלה שלחה את כל המתנחלים, וזה לא חוקי על פי המשפט הבינלאומי.

השיחה הזאת משקפת את הלגיטימציה שקנו בישראל מי שהלכו לשבת באריאל, במעלה אדומים ובאופן כללי במה שנקרא חמש דקות מכפר סבא. כביכול הם אינם “מתנחלים” ממש. סתם אנשים, כמונו וכמוכם, שקשיי החיים דחפו אותם מעבר לקו הירוק. עניין של יכולת. איך אמרה שם מישהי? היא לא מתנחלת, סתם מורה לספרות. גם מנקה, גם מלבין
נכון: לא מדובר בנוער הגבעות. לא בתפוח ולא בגרעין הקשה של המתנחלים. מדובר באנשים שחיפשו איכות חיים יותר בזול. אבל הם בחרו לעשות זאת בשטח כבוש. אני, למשל, ועוד כמה אנשים בסביבתי, לא קנינו שם דירות, למרות שהן יותר בזול. אז מי שעשו זאת לא יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם. גם אם עיקר הטענה צריכה להיות מופנית כלפי ממשלות ישראל לדורותיהן ומדיניותן. הם יושבים על שטח לא להם. הם נוטלים חלק פעיל במדיניות המנצלת את משאבי הקרקע והמשאבים האחרים לטובת האוכלוסייה האזרחית של המדינה הכובשת תוך הפרה של הדין הבינלאומי. שכניהם ודיכוים נעלמים מעיניהם. אולי, בין השאר כי אסור להם לנסוע על אותם כבישים, שנסללו על אדמתם שהופקעה לשם כך.

גם אם אינני חושבת שצריך להפוך את האנשים האלה לאויב, את הבחירה הזאת שלהם בהחלט מותר לשפוט. מותר להזכיר למי שמעדיפים לעצום עינים ולהציג עצמם כ”כמונו כמוכם” – שהם בחרו אחרת. בחירה שיש לה השלכות ותוצאות מוסריות ופוליטיות.

פוסט קודם בנושא: כדי שלא נמות מהאמת

כל האמצעים כשרים: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית (בצלם)

Read Full Post »

ב-1999, אחרי שבג”צ נתן את פסק דינו נגד שימוש בשיטות חקירה המהוות עינויים, שקל בנימין נתניהו (גם אז ראש הממשלה, בסיבוב ראשון) לחוקק חוק שיאפשר אותן בכל זאת. “כאן זה לא הולנד!” הכריז. רוצה לומר, אנחנו מתמודדים עם מציאות אחרת מזאת של מדינות אירופה. שמחייבת אותנו גם לאמצעים אחרים. למרבית המזל היוזמה לא הגיעה לכלל מימוש, ובכך נמנע מישראל להיות המדינה הראשונה שהעינויים יותרו בה בחוק.

ידיעה מעניינת מספרת שהולנד שוקלת לערוך חקירה שבעקבותיה יוחלט האם חייליה צריכים לשאת באחריות פלילית בגין הטבח בסרברניצה ב-1995. כוח האו”ם שמתחת לאפו נטבחו כ-8,000 גברים ונערים במובלעת שאליה נמלטו אזרחים לאחר שהוכרזה על-ידי האו”ם כ”אזור בטוח” – היה הולנדי. ממשלה בהולנד כבר התפטרה בשל כך, בעקבות דוח שהוכן לבקשתה על-ידי מכון מחקר הולנדי. זאת על אף שההולנדים טענו תמיד שהכוח שלהם הופקר על-ידי האו”ם שלא סיפק לו סיוע אווירי בעת המקרה. כעת, מסתבר, מגיע השלב הבא. הבדיקה הראשונית, שבעקבותיה יוחלט אם לפתוח בחקירה מלאה, נערכת לבקשת קרובי משפחה של הנרצחים. אחריות פלילית אישית היא עניין שונה לחלוטין מחקירה של המדינה אודות הכשלים שגרמו למקרה.

המשך…

Read Full Post »

הצעת חוק חדשה (rtf) מבקשת לתקן את חוק העמותות ולקבוע: “לא תירשם עמותה אם שוכנע הרשם כי העמותה תהיה מעורבת או תמסור לגורמים זרים מידע בעניין תביעות משפטיות, המתנהלות בערכאות הפועלות מחוץ למדינת ישראל, כנגד בכירים בממשל בישראל או קצינים בצבא, בגין פשעי מלחמה”.
תיקון נוסף מבקש להרחיב את עילות הפירוק של עמותה קיימת, כדי שעמותה הפועלת כך – תפורק.
בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב: “בסיס ההנחה להצעת חוק זו היא כי יש להוציא פעילות זו או חשש לה מחוץ לחוק”.

אין לי מושג איך ישוכנע הרשם טרם רישום שזאת כוונת העמותה. ברור לי, לעומת זאת, שזהו צעד נוסף במאבק הפוליטי נגד שיח זכויות האדם בישראל. דרך בדוקה וידועה לכרסם בהגנה אפקטיווית על זכויות אדם היא להצר את צעדיהם של המגינים עליהן.

ייכתב שוב (מה שכתבתי כבר כל כך הרבה פעמים): לישראל חובה לחקור חשדות לפגיעות חמורות בדין הבינלאומי. ככלל, דין זה מאמץ את העיקרון של הסמכות המשלימה. כלומר, בתי משפט בינלאומיים נכנסים לפעולה רק שעה שהמדינה לא רוצה או לא יכולה לחקור בצורה אפקטיווית ולהעמיד לדין במידה ונמצא לכך בסיס. ככל שישראל תמלא באופן מיטבי את חובת החקירה שלה – כן יפחת הסיכון שזה ייעשה על-ידי גורמי חוץ או גורמים בינלאומיים. אך קודם כל, זהו האינטרס של המדינה עצמה.

ארגוני זכויות האדם קראו לישראל לערוך חקירות מקיפות וממצות. אבל אולי התשובה הקולעת ביותר להצעת החוק הזאת מצויה בדיווח על האפשרות שיוגש כתב-אישום נגד חייל משוחרר על הרג שתי פלסטיניות במבצע ‘עופרת יצוקה’: “חקירת מצ"ח החלה לאחר שהעדויות שנאספו על ידי ארגון ‘בצלם’ הועברו לצה"ל”. ובמה שכתב עמוס הראל בהארץ על כך:

הפצ"ר ומצ"ח נשענו, במידה רבה, על העדויות שאסף ארגון ‘בצלם’. בלא העבודה המקדימה של ארגונים כמו ‘בצלם’, בתחקור וראיון של עדים פלסטינים, בירור העובדות לא היה אפשרי. לא מפתיע שמנדלבליט מקפיד להחמיא ל’בצלם’ בראיונות, גם אם זה קורה למורת רוחם של חלק מהקצינים הבכירים. זו גישה סובלנית, המכירה בכך שתקריות מסוג זה יכולות להתרחש במלחמות ומחייבות חקירה ממצה.

אני מקווה שלא נראה קריאה להעמיד לדין את הפצ”ר, על שיתוף פעולה עם ‘בצלם’. בימים האלה אי אפשר לדעת.

עוד בנושא: השלב הבא / עכשיו יחקרו / מי מפחד משיפוט בינלאומי

Read Full Post »

בשנת 1950, ניסחה הוועדה למשפט בינלאומי של האו"ם, לבקשת העצרת הכללית, את עקרונות נירנברג: העקרונות של המשפט הבינלאומי כפי שהתבטאו בצ'ארטר של לונדון (שהיווה את חוקת בית הדין במשפטי נירנברג) ובפסיקת בית-הדין בנירנברג.

העיקרון הראשון קובע כי כל אדם המבצע מעשה המהווה פשע על פי הדין הבינלאומי, אחראי בגינו ויישא בעונש.
העיקרון השני קובע כי העובדה שהחוק הפנימי אינו מטיל עונש על מעשה המהווה פשע על-פי הדין הבינלאומי, איננה משחררת את האדם מאחריות על-פי הדין הבינלאומי.
העיקרון השלישי קובע כי העובדה שאדם אשר ביצע מעשה המהווה פשע על-פי הדין הבינלאומי הוא ראש מדינה או פקיד ממשלתי אחראי שלה, איננה משחררת את האדם מאחריות על-פי הדין הבינלאומי.
העיקרון הרביעי קובע כי העובדה שאדם פעל על-פי צו ממשלתי או של הממונה עליו איננה משחררת את האדם מאחריות על-פי הדין הבינלאומי, ובלבד שבחירה מוסרית היתה אפשרית למעשה עבורו.
העיקרון החמישי קובע כי לאדם המואשם בפשע על פי הדין הבינלאומי יש זכות למשפט הוגן על פי העובדות והדין.
העיקרון השישי קובע פשעים שהם בני-ענישה על פי הדין הבינלאומי: פשעים נגד השלום, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ומפרט מה נחשב לפשעים אלה.
העיקרון השביעי קובע כי שותפות לדבר עבירה בביצוע פשע נגד השלום, פשע מלחמה או פשע נגד האנושות כפי שהוגדרו בעיקרון השישי, מהווה פשע על-פי הדין הבינלאומי.

הרמן גרינג בנירנברג (תמונה: בריטניקה)

עקרונות נירנברג קובעים אחריות פלילית אישית בגין פשעים בינלאומיים בני ענישה.

העיקרון השלישי בא לקבוע כי הכלל הנהוג בבתי-דין פנימיים של מדינות, שעל-פיו נהנים ראשי מדינות אחרות מחסינות, איננו ישים כשמדובר בשיפוט בינלאומי על פשעים בינלאומיים. (חסינות דיונית בבתי דין פנימיים לראשי מדינות מכהנים קיימת על-מנת להסדיר יחסים דיפלומטיים בין מדינות. היא אושרה רק לא מזמן, כשבית הדין הבינלאומי בהאג פסק בעניין קונגו נגד בלגיה, כי לבלגיה אין סמכות להוציא צו מעצר נגד שר החוץ הקונגולזי). כלל זה לגבי ראשי מדינות או בעלי תפקיד מכהנים איננו חל על שיפוט בינלאומי (לעומת סמכות שיפוט אוניוורסלית בבתי דין פנימיים).
העיקרון הרביעי חותר תחת טענתם של פושעים נאצים רבים (והושמעה, למשל, על-ידי אייכמן במשפטו), כי הם רק "מילאו פקודה".
הגרמנים עצמם השתמשו בעיקרון השני כאשר לאחר נפילת החומה בברלין הועמדו לדין פקידים מזרח גרמנים, שטענו כי הירי על מי שניסו לעבור את החומה ממזרח ברלין למערבה היה חוקי על-פי הדין הפנימי במזרח גרמניה. מי שמכיר דיני זכויות אדם, יודע כי אחד התנאים הראשונים לכך שפגיעה בזכות תהיה מוצדקת היא שהפגיעה תיעשה על-פי חוק (לעומת מעשה שלטוני מכוח סמכות מינהלית). מה שמנהיר לנו עיקרון זה הוא כי מדובר בתנאי הכרחי אך לא מספיק. לא די שפגיעה מסוימת תהיה כחוק. עליה להיות על-פי חוק ראוי. שהרי גם הנאצים פעלו על-פי חוק. (והנפקות היא, כמובן, שיש חוקים שלא רק שיש זכות אלא יש גם חובה לסרב להם). לכן מצטרפת לדרישה שהפגיעה תהיה כחוק הדרישה שפגיעה כזאת יכולה להיעשות רק למען מטרות מסוימות (כמו הגנה על זכויות של אחרים או אינטרסים ציבוריים בחברה דמוקרטית), ורק באופן מידתי.

עקרונות נירנברג הובילו לטריבונלים בינלאומיים אחרים (יוגוסלוויה, רואנדה) ולבית הדין הבינלאומי הפלילי (ICC), שהוא בעל סמכות שיפוט קבועה בפשעים אלה. חשוב לזכור שלבית דין זה סמכות שיפוט משלימה. כלומר, החובה הראשונית לחקור ולהעמיד לדין, במידת הצורך, מוטלת על המדינות. רק כאשר מדינה לא יכולה או לא רוצה לחקור או להעמיד לדין בגין פשעים שבסמכותו – ייכנס בית הדין לפעולה. זאת מכיוון שאחת ממטרותיה של אמנת רומא (חוקת בית הדין), היא לדרבן מדינות להתייחס ברצינות לכללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי. זוהי המורשת של נירנברג.

עוד לקרוא:
למאן לומר לנגף טוב
מי מפחד משיפוט בינלאומי
אין דין ואין דיין

Read Full Post »

מועצת זכויות האדם של האו"ם (שהחליפה את הנציבות הידועה לשמצה ומאז רק מתעלה עליה), קיבלה החלטה הקוראת לפעולה בינלאומית שתכפה על ישראל לאפשר הכנסת דלק, מזון, תרופות ופריטים חיוניים אחרים לרצועת עזה, לפתוח מחדש את מעברי הגבול ולהפסיק את הפגיעות החמורות בשטחים. ההחלטה עברה ברוב קולות של 30 מדינות, כשקנדה מתנגדת ו-15 מדינות נמנעות.

ומה חסר? נכון. התייחסות כלשהי לירי הקסאמים המכוון על אזרחי ישראל.  ההחלטה מסתיימת בהצהרה המעורפלת הרגילה, הקוראת "לכל הצדדים" לכבד את המשפט הבינלאומי של זכויות האדם ואת המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ולהימנע מאלימות כלפי אוכלוסייה אזרחית.

What else is new? ההחלטה החד-צדדית הזאת מצטרפת לשורה ארוכה של החלטות דומות. לאורן, קשה להאשים את אלה שרואים במשטר זכויות האדם הבינלאומי, שהתפתח אחרי מלחמת העולם השנייה, כמוּטה פוליטית ולכן לא רלוונטי. שהרי רכיב מרכזי של זכויות האדם הוא האוניברסליות שלהן. החלתן באופן סלקטיבי היא פגיעה אנושה בעיקרון התובע להחילן על הכול ללא אפליה. אם גוף מרכזי של הקהילה הבינלאומית איננו מתייחס לפגיעה באזרחים ישראלים רק משום שהם ישראלים – הוא חוטא בחטא הגדול ביותר לרעיון שמכוחו הוא פועל. הטענה העיקרית נגד מועצת זכויות האדם  וקודמתה איננה שהיא מטפלת בישראל ובהפרות שלה – היא בהחלט צריכה לעשות זאת – אלא שהיא כמעט איננה מטפלת בהפרות אחרות, חמורות לא פחות (רוסיה בצ'צ'ניה, סין בטיבט), ופעמים רבות מאד חמורות הרבה יותר (צפון קוריאה, דארפור, קונגו וקניה). הטענה היא בדבר הטיפול הלא-מידתי שלה בהפרות של ישראל מול הפרות אחרות. מועצת זכויות האדם היא מהגופים הפועלים על פי מגילת האו"ם (charter body), לא על פי אמנה לזכויות אדם (treaty body); הגופים המנטרים את האמנות עושים בדרך-כלל עבודה קצת יותר הגונה. כך או כך, כל הזירה הזאת נגועה בפוליטיזציה עמוקה, המובילה להיעדר יושרה, והחלטותיה מאבדות בשל כך את תוקפן המוסרי.

לגופים בינלאומיים לזכויות אדם (בין אם גופי או"ם ובין אם ארגונים לא-ממשלתיים בינ"ל) לא עומדת אפילו טענת ההגנה הרגילה של הארגונים הישראלים; הטענה שככאלה הם מפנים את טענותיהם לפעולות לא תקינות של ממשלתם, לא לממשלות זרות. עדיין, ביותר מדי גילויי-דעת של הארגונים הישראלים חסרה ולו התייחסות לעובדה הקשה שגם זכויותיהם של אזרחים ותושבים ישראלים נפגעות באורח אנוש. גם אם פורמלית הלקונה הזאת מובנית אל תוך המנדט שלהם, הרי העובדה שגוף המגדיר עצמו כישראלי עוצם עיניים מול פגיעות חמורות בזכויותיהם של אזרחי מדינתו, ומסרב לגלות כל אמפתיה לחברה שבתוכה הוא פועל – עלולה להפוך אותו (והופכת אותו פעמים רבות) ללא-רלוונטי לאותה חברה. המלמול הרגיל של גופים אלה (במקרה הטוב), המכיר בזכותה – וחובתה! – של המדינה, ככל מדינה, להגן על אזרחיה, נהפך למנטרה ריקה כאשר לשיטתם כל מה שהיא עושה אסור (מה כן מותר הרי איננו שומעים). קל הרבה יותר לומר כל הזמן לזולת מה אסור ולא לשאת בשום אחריות בשאלה מה כן לעשות, אחריות שממשלת ישראל נושאת בה במלוא כובדה כלפי אזרחיה. מכל מקום, ההגנה הזאת אינה עומדת, כאמור, לגופים חיצוניים המנטרים ומבקרים את המצב כאן. אלה אינם גופים שהמנדט שלהם הוא לפעול נגד הפרת זכויות שמבצעת הממשלה שלהם, אלא גופים בינלאומיים שתפקידם לנטר הפרה כזאת באשר היא. ההתעלמות השיטתית שלהם מצד אחד במשוואה איננה נסלחת, בשום טיעון.

כמה חבל. הרי לנו רעיון נשגב, של זכויות אדם אוניברסליות; של עניין שיש לאנושות כולה בפגיעה חמורה בזכויות היסוד של כל אדם, תתרחש היכן שתתרחש. כמה חבל שהקהילה הבינלאומית, באפשרה פוליטיזציה של הרעיון הזה, יורה לעצמה ברגל.

עוד בנושא:
המועצה החדשה לזכויות אדם: של מי הבושה?
צל כבד
וגם נורם כותב על התבטאויות חד-צדדיות בעניין שדרות, עזה וענישה קולקטיבית

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »