Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘משפט בינלאומי’

ב-1999, אחרי שבג”צ נתן את פסק דינו נגד שימוש בשיטות חקירה המהוות עינויים, שקל בנימין נתניהו (גם אז ראש הממשלה, בסיבוב ראשון) לחוקק חוק שיאפשר אותן בכל זאת. “כאן זה לא הולנד!” הכריז. רוצה לומר, אנחנו מתמודדים עם מציאות אחרת מזאת של מדינות אירופה. שמחייבת אותנו גם לאמצעים אחרים. למרבית המזל היוזמה לא הגיעה לכלל מימוש, ובכך נמנע מישראל להיות המדינה הראשונה שהעינויים יותרו בה בחוק.

ידיעה מעניינת מספרת שהולנד שוקלת לערוך חקירה שבעקבותיה יוחלט האם חייליה צריכים לשאת באחריות פלילית בגין הטבח בסרברניצה ב-1995. כוח האו”ם שמתחת לאפו נטבחו כ-8,000 גברים ונערים במובלעת שאליה נמלטו אזרחים לאחר שהוכרזה על-ידי האו”ם כ”אזור בטוח” – היה הולנדי. ממשלה בהולנד כבר התפטרה בשל כך, בעקבות דוח שהוכן לבקשתה על-ידי מכון מחקר הולנדי. זאת על אף שההולנדים טענו תמיד שהכוח שלהם הופקר על-ידי האו”ם שלא סיפק לו סיוע אווירי בעת המקרה. כעת, מסתבר, מגיע השלב הבא. הבדיקה הראשונית, שבעקבותיה יוחלט אם לפתוח בחקירה מלאה, נערכת לבקשת קרובי משפחה של הנרצחים. אחריות פלילית אישית היא עניין שונה לחלוטין מחקירה של המדינה אודות הכשלים שגרמו למקרה.

המשך…

Read Full Post »

הצעת חוק חדשה (rtf) מבקשת לתקן את חוק העמותות ולקבוע: “לא תירשם עמותה אם שוכנע הרשם כי העמותה תהיה מעורבת או תמסור לגורמים זרים מידע בעניין תביעות משפטיות, המתנהלות בערכאות הפועלות מחוץ למדינת ישראל, כנגד בכירים בממשל בישראל או קצינים בצבא, בגין פשעי מלחמה”.
תיקון נוסף מבקש להרחיב את עילות הפירוק של עמותה קיימת, כדי שעמותה הפועלת כך – תפורק.
בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב: “בסיס ההנחה להצעת חוק זו היא כי יש להוציא פעילות זו או חשש לה מחוץ לחוק”.

אין לי מושג איך ישוכנע הרשם טרם רישום שזאת כוונת העמותה. ברור לי, לעומת זאת, שזהו צעד נוסף במאבק הפוליטי נגד שיח זכויות האדם בישראל. דרך בדוקה וידועה לכרסם בהגנה אפקטיווית על זכויות אדם היא להצר את צעדיהם של המגינים עליהן.

ייכתב שוב (מה שכתבתי כבר כל כך הרבה פעמים): לישראל חובה לחקור חשדות לפגיעות חמורות בדין הבינלאומי. ככלל, דין זה מאמץ את העיקרון של הסמכות המשלימה. כלומר, בתי משפט בינלאומיים נכנסים לפעולה רק שעה שהמדינה לא רוצה או לא יכולה לחקור בצורה אפקטיווית ולהעמיד לדין במידה ונמצא לכך בסיס. ככל שישראל תמלא באופן מיטבי את חובת החקירה שלה – כן יפחת הסיכון שזה ייעשה על-ידי גורמי חוץ או גורמים בינלאומיים. אך קודם כל, זהו האינטרס של המדינה עצמה.

ארגוני זכויות האדם קראו לישראל לערוך חקירות מקיפות וממצות. אבל אולי התשובה הקולעת ביותר להצעת החוק הזאת מצויה בדיווח על האפשרות שיוגש כתב-אישום נגד חייל משוחרר על הרג שתי פלסטיניות במבצע ‘עופרת יצוקה’: “חקירת מצ"ח החלה לאחר שהעדויות שנאספו על ידי ארגון ‘בצלם’ הועברו לצה"ל”. ובמה שכתב עמוס הראל בהארץ על כך:

הפצ"ר ומצ"ח נשענו, במידה רבה, על העדויות שאסף ארגון ‘בצלם’. בלא העבודה המקדימה של ארגונים כמו ‘בצלם’, בתחקור וראיון של עדים פלסטינים, בירור העובדות לא היה אפשרי. לא מפתיע שמנדלבליט מקפיד להחמיא ל’בצלם’ בראיונות, גם אם זה קורה למורת רוחם של חלק מהקצינים הבכירים. זו גישה סובלנית, המכירה בכך שתקריות מסוג זה יכולות להתרחש במלחמות ומחייבות חקירה ממצה.

אני מקווה שלא נראה קריאה להעמיד לדין את הפצ”ר, על שיתוף פעולה עם ‘בצלם’. בימים האלה אי אפשר לדעת.

עוד בנושא: השלב הבא / עכשיו יחקרו / מי מפחד משיפוט בינלאומי

Read Full Post »

בשנת 1950, ניסחה הוועדה למשפט בינלאומי של האו"ם, לבקשת העצרת הכללית, את עקרונות נירנברג: העקרונות של המשפט הבינלאומי כפי שהתבטאו בצ'ארטר של לונדון (שהיווה את חוקת בית הדין במשפטי נירנברג) ובפסיקת בית-הדין בנירנברג.

העיקרון הראשון קובע כי כל אדם המבצע מעשה המהווה פשע על פי הדין הבינלאומי, אחראי בגינו ויישא בעונש.
העיקרון השני קובע כי העובדה שהחוק הפנימי אינו מטיל עונש על מעשה המהווה פשע על-פי הדין הבינלאומי, איננה משחררת את האדם מאחריות על-פי הדין הבינלאומי.
העיקרון השלישי קובע כי העובדה שאדם אשר ביצע מעשה המהווה פשע על-פי הדין הבינלאומי הוא ראש מדינה או פקיד ממשלתי אחראי שלה, איננה משחררת את האדם מאחריות על-פי הדין הבינלאומי.
העיקרון הרביעי קובע כי העובדה שאדם פעל על-פי צו ממשלתי או של הממונה עליו איננה משחררת את האדם מאחריות על-פי הדין הבינלאומי, ובלבד שבחירה מוסרית היתה אפשרית למעשה עבורו.
העיקרון החמישי קובע כי לאדם המואשם בפשע על פי הדין הבינלאומי יש זכות למשפט הוגן על פי העובדות והדין.
העיקרון השישי קובע פשעים שהם בני-ענישה על פי הדין הבינלאומי: פשעים נגד השלום, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ומפרט מה נחשב לפשעים אלה.
העיקרון השביעי קובע כי שותפות לדבר עבירה בביצוע פשע נגד השלום, פשע מלחמה או פשע נגד האנושות כפי שהוגדרו בעיקרון השישי, מהווה פשע על-פי הדין הבינלאומי.

הרמן גרינג בנירנברג (תמונה: בריטניקה)

עקרונות נירנברג קובעים אחריות פלילית אישית בגין פשעים בינלאומיים בני ענישה.

העיקרון השלישי בא לקבוע כי הכלל הנהוג בבתי-דין פנימיים של מדינות, שעל-פיו נהנים ראשי מדינות אחרות מחסינות, איננו ישים כשמדובר בשיפוט בינלאומי על פשעים בינלאומיים. (חסינות דיונית בבתי דין פנימיים לראשי מדינות מכהנים קיימת על-מנת להסדיר יחסים דיפלומטיים בין מדינות. היא אושרה רק לא מזמן, כשבית הדין הבינלאומי בהאג פסק בעניין קונגו נגד בלגיה, כי לבלגיה אין סמכות להוציא צו מעצר נגד שר החוץ הקונגולזי). כלל זה לגבי ראשי מדינות או בעלי תפקיד מכהנים איננו חל על שיפוט בינלאומי (לעומת סמכות שיפוט אוניוורסלית בבתי דין פנימיים).
העיקרון הרביעי חותר תחת טענתם של פושעים נאצים רבים (והושמעה, למשל, על-ידי אייכמן במשפטו), כי הם רק "מילאו פקודה".
הגרמנים עצמם השתמשו בעיקרון השני כאשר לאחר נפילת החומה בברלין הועמדו לדין פקידים מזרח גרמנים, שטענו כי הירי על מי שניסו לעבור את החומה ממזרח ברלין למערבה היה חוקי על-פי הדין הפנימי במזרח גרמניה. מי שמכיר דיני זכויות אדם, יודע כי אחד התנאים הראשונים לכך שפגיעה בזכות תהיה מוצדקת היא שהפגיעה תיעשה על-פי חוק (לעומת מעשה שלטוני מכוח סמכות מינהלית). מה שמנהיר לנו עיקרון זה הוא כי מדובר בתנאי הכרחי אך לא מספיק. לא די שפגיעה מסוימת תהיה כחוק. עליה להיות על-פי חוק ראוי. שהרי גם הנאצים פעלו על-פי חוק. (והנפקות היא, כמובן, שיש חוקים שלא רק שיש זכות אלא יש גם חובה לסרב להם). לכן מצטרפת לדרישה שהפגיעה תהיה כחוק הדרישה שפגיעה כזאת יכולה להיעשות רק למען מטרות מסוימות (כמו הגנה על זכויות של אחרים או אינטרסים ציבוריים בחברה דמוקרטית), ורק באופן מידתי.

עקרונות נירנברג הובילו לטריבונלים בינלאומיים אחרים (יוגוסלוויה, רואנדה) ולבית הדין הבינלאומי הפלילי (ICC), שהוא בעל סמכות שיפוט קבועה בפשעים אלה. חשוב לזכור שלבית דין זה סמכות שיפוט משלימה. כלומר, החובה הראשונית לחקור ולהעמיד לדין, במידת הצורך, מוטלת על המדינות. רק כאשר מדינה לא יכולה או לא רוצה לחקור או להעמיד לדין בגין פשעים שבסמכותו – ייכנס בית הדין לפעולה. זאת מכיוון שאחת ממטרותיה של אמנת רומא (חוקת בית הדין), היא לדרבן מדינות להתייחס ברצינות לכללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי. זוהי המורשת של נירנברג.

עוד לקרוא:
למאן לומר לנגף טוב
מי מפחד משיפוט בינלאומי
אין דין ואין דיין

Read Full Post »

מועצת זכויות האדם של האו"ם (שהחליפה את הנציבות הידועה לשמצה ומאז רק מתעלה עליה), קיבלה החלטה הקוראת לפעולה בינלאומית שתכפה על ישראל לאפשר הכנסת דלק, מזון, תרופות ופריטים חיוניים אחרים לרצועת עזה, לפתוח מחדש את מעברי הגבול ולהפסיק את הפגיעות החמורות בשטחים. ההחלטה עברה ברוב קולות של 30 מדינות, כשקנדה מתנגדת ו-15 מדינות נמנעות.

ומה חסר? נכון. התייחסות כלשהי לירי הקסאמים המכוון על אזרחי ישראל.  ההחלטה מסתיימת בהצהרה המעורפלת הרגילה, הקוראת "לכל הצדדים" לכבד את המשפט הבינלאומי של זכויות האדם ואת המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ולהימנע מאלימות כלפי אוכלוסייה אזרחית.

What else is new? ההחלטה החד-צדדית הזאת מצטרפת לשורה ארוכה של החלטות דומות. לאורן, קשה להאשים את אלה שרואים במשטר זכויות האדם הבינלאומי, שהתפתח אחרי מלחמת העולם השנייה, כמוּטה פוליטית ולכן לא רלוונטי. שהרי רכיב מרכזי של זכויות האדם הוא האוניברסליות שלהן. החלתן באופן סלקטיבי היא פגיעה אנושה בעיקרון התובע להחילן על הכול ללא אפליה. אם גוף מרכזי של הקהילה הבינלאומית איננו מתייחס לפגיעה באזרחים ישראלים רק משום שהם ישראלים – הוא חוטא בחטא הגדול ביותר לרעיון שמכוחו הוא פועל. הטענה העיקרית נגד מועצת זכויות האדם  וקודמתה איננה שהיא מטפלת בישראל ובהפרות שלה – היא בהחלט צריכה לעשות זאת – אלא שהיא כמעט איננה מטפלת בהפרות אחרות, חמורות לא פחות (רוסיה בצ'צ'ניה, סין בטיבט), ופעמים רבות מאד חמורות הרבה יותר (צפון קוריאה, דארפור, קונגו וקניה). הטענה היא בדבר הטיפול הלא-מידתי שלה בהפרות של ישראל מול הפרות אחרות. מועצת זכויות האדם היא מהגופים הפועלים על פי מגילת האו"ם (charter body), לא על פי אמנה לזכויות אדם (treaty body); הגופים המנטרים את האמנות עושים בדרך-כלל עבודה קצת יותר הגונה. כך או כך, כל הזירה הזאת נגועה בפוליטיזציה עמוקה, המובילה להיעדר יושרה, והחלטותיה מאבדות בשל כך את תוקפן המוסרי.

לגופים בינלאומיים לזכויות אדם (בין אם גופי או"ם ובין אם ארגונים לא-ממשלתיים בינ"ל) לא עומדת אפילו טענת ההגנה הרגילה של הארגונים הישראלים; הטענה שככאלה הם מפנים את טענותיהם לפעולות לא תקינות של ממשלתם, לא לממשלות זרות. עדיין, ביותר מדי גילויי-דעת של הארגונים הישראלים חסרה ולו התייחסות לעובדה הקשה שגם זכויותיהם של אזרחים ותושבים ישראלים נפגעות באורח אנוש. גם אם פורמלית הלקונה הזאת מובנית אל תוך המנדט שלהם, הרי העובדה שגוף המגדיר עצמו כישראלי עוצם עיניים מול פגיעות חמורות בזכויותיהם של אזרחי מדינתו, ומסרב לגלות כל אמפתיה לחברה שבתוכה הוא פועל – עלולה להפוך אותו (והופכת אותו פעמים רבות) ללא-רלוונטי לאותה חברה. המלמול הרגיל של גופים אלה (במקרה הטוב), המכיר בזכותה – וחובתה! – של המדינה, ככל מדינה, להגן על אזרחיה, נהפך למנטרה ריקה כאשר לשיטתם כל מה שהיא עושה אסור (מה כן מותר הרי איננו שומעים). קל הרבה יותר לומר כל הזמן לזולת מה אסור ולא לשאת בשום אחריות בשאלה מה כן לעשות, אחריות שממשלת ישראל נושאת בה במלוא כובדה כלפי אזרחיה. מכל מקום, ההגנה הזאת אינה עומדת, כאמור, לגופים חיצוניים המנטרים ומבקרים את המצב כאן. אלה אינם גופים שהמנדט שלהם הוא לפעול נגד הפרת זכויות שמבצעת הממשלה שלהם, אלא גופים בינלאומיים שתפקידם לנטר הפרה כזאת באשר היא. ההתעלמות השיטתית שלהם מצד אחד במשוואה איננה נסלחת, בשום טיעון.

כמה חבל. הרי לנו רעיון נשגב, של זכויות אדם אוניברסליות; של עניין שיש לאנושות כולה בפגיעה חמורה בזכויות היסוד של כל אדם, תתרחש היכן שתתרחש. כמה חבל שהקהילה הבינלאומית, באפשרה פוליטיזציה של הרעיון הזה, יורה לעצמה ברגל.

עוד בנושא:
המועצה החדשה לזכויות אדם: של מי הבושה?
צל כבד
וגם נורם כותב על התבטאויות חד-צדדיות בעניין שדרות, עזה וענישה קולקטיבית

Read Full Post »

נציג אירן בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) קרא לסוכנות לשלוח לישראל פקחים כדי לבדוק את המתקנים הגרעיניים שלה.

לא הייתי מתעכבת על אמירה זו או אחרת של אירן בעצרת של סבא"א לולא היה קו הטיעון הזה – "מה אתם רוצים מאירן, גם לכם יש" (או "גם לנו יש" כשהוא נשמע מפי ישראלים אחדים) – נפוץ למדי. כדי להבין מדוע הוא שגוי (משפטית), יש להבין את מהותה של האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני ואת המשמעות של היות צד לה או לא.

האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT – Non-Proliferation Treaty) נפתחה לחתימה בשנת 1968 ונכנסה לתוקף ב-1970. מבחינת מספר המדינות שהן צד לה, ה-NPT היא ההסכם לפיקוח על נשק המקובל ביותר על מדינות העולם, ומשקפת את הבנתן את הסכנה הנשקפת ממירוץ החימוש הגרעיני. אך ה-NPT מבטאת גם באופן מובהק, אולי יותר מכל אמנה אחרת, את ההבדל בין בעלות הכוח בזירה הבינלאומית לבין מועטות הכוח בה ולא מנסה ליצור סימטריה ביניהן. האמנה מבחינה בין מי שניתן לכנותן "חברות המועדון הגרעיני", הרשאיות לייצר נשק גרעיני, לבין המדינות שאינן חברות במועדון. על הראשונות נאסר להפיץ נשק גרעיני, לסייע בייצורו או לעודד אותו. על האחרונות – לקבלו או לייצרו. "חברות המועדון" הן ארה"ב, רוסיה, בריטניה, צרפת וסין – חמש המעצמות שהצליחו לייצר נשק גרעיני עד שנות ה-60, שהן גם החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם. האמנה קבעה את התאריך 1.1.67 כקו ההיסטורי שמכונן את שתי הקטגוריות שלה. מדינות שביצעו ניסוי גרעיני קודם לתאריך זה יוכלו להצטרף לאמנה כמדינות גרעיניות (צרפת וסין, למשל, הצטרפו בסטטוס הזה רק ב-1992) וכל האחרות – יוכלו להצטרף אליה כמדינות שאינן גרעיניות. המוטיבציה של המדינות הגרעיניות להיכנס לאמנה ברורה. ה"סוכריה" שמקבלות המדינות שאינן חברות המועדון היא הזכאות לייצר אנרגיה גרעינית למטרות שלום ולקבל סיוע לצורך כך. לכאורה משתמע מכך שמותר לסייע בכך רק למדינות החתומות על האמנה, אך זה איננו עולה במפורש מן האמנה. על האמנה מפקחת סבא"א, שיש לה מנדט לעקוב, בין היתר, אחרי שינוי אופיים של חומרים משימוש לצרכי שלום לפיתוח נשק. כל מדינה חתומה שאיננה גרעינית חייבת להצהיר בפני סבא"א במסגרת ההסכמים ביניהן על המצאי שברשותה ולאפשר גישה שגרתית לפקחי הסוכנות למטרות ניטור ופיקוח תקופתיים.
ארבע מדינות אינן צד לאמנה. שלוש לא חתמו עליה: ישראל, הודו ופקיסטן. שלושתן מדינות הידועות כבעלות יכולת גרעינית. צפון-קוריאה היתה חברה עד 2003 ולאחר שהוצגו בפניה הראיות על הפרות מצִדה, הכריזה על עצמה כעל מעצמה גרעינית ופרשה מהאמנה.

מכל זה צריך להיות ברור ההבדל בין חובותיה של מדינה חתומה לבין חובותיה של מדינה שאינה חתומה. אירן חתומה על ה-NPT וישראל לא. לכן אירן חייבת לדווח אמת לסבא"א על הקורה במתקניה ולאפשר גישה של פקחיה אליהם; וכמובן, לא לייצר נשק גרעיני או לקנות אותו. ואילו ישראל, שאיננה חתומה – לא. צפון-קוריאה לא מפרה את האמנה אם היא מוכרת למדינות אחרות מתקנים גרעיניים, משום שאיננה צד לאמנה. לעומת זאת, אם מדינה החתומה על האמנה, סוריה לדוגמא, קונה ממנה את המתקנים הללו – היא מפרה גם מפרה.

נשאלת השאלה האם ישנם מקורות אחרים במשפט הבינ"ל האוסרים (או מתירים) שימוש בנשק גרעיני. (למשל, במשפט הבינלאומי המנהגי – המחייב את כל מדינות העולם ללא קשר לאמנה זאת או אחרת). שאלה זאת בדיוק – שאלת חוקיותו של שימוש או איום בנשק גרעיני – הגיעה לבית הדין הבינלאומי (ICJ) ב-1996, כשזה התבקש על-ידי העצרת הכללית של האו"ם לתת חוות-דעת מייעצת בנושא. בחוות הדעת קבע בית הדין כי אין לא בדין הבינלאומי המנהגי ולא בדין הבינלאומי ההסכמי הסמכה ספציפית של האיום או השימוש בנשק גרעיני, אך גם כי אין בדין הבינלאומי המנהגי ולא בדין הבינלאומי ההסכמי שום איסור על האיום או השימוש בנשק גרעיני. אין לעשות שימוש בנשק כזה (כמו בכל נשק – נ"כ) בניגוד למגילת האו"ם (כפעולה תוקפנית – נ"כ) ועליו להיות כפוף לדרישות של הדין ההומניטרי הבינלאומי. שימוש בו יהיה מנוגד על-פי רוב לדין זה (כי בדרך-כלל הוא איננו מבחין, אך לא בהכרח – נ"כ). עד כאן המובן מאליו כמעט. ואולם, בנקודה מרכזית בית הדין לא יכול היה לקבוע את שאלת חוקיותו של השימוש בנשק. ומכיוון שהיה תיקו בין השופטים, הוכרעה השאלה בקולו הנוסף של נשיא בית הדין, שניתן לו במקרים כאלה על-פי חוקת בית-הדין.  בית הדין הצהיר כי אין הוא יכול לקבוע באופן נחרץ אם האיום או השימוש בנשק גרעיני יהיה חוקי או לא-חוקי בנסיבות קיצוניות של הגנה עצמית, שבהן עצם הישרדותה של מדינה נמצאת על כף המאזניים. במילים אחרות, כי בנסיבות הנ"ל, לא ניתן לומר כי זה חוקי וגם לא שזה לא-חוקי. המשמעות הלכה למעשה היא שאין זה בלתי-חוקי.  בית הדין הוסיף וקבע, פה אחד, כי קיימת חובה לשאת ולתת, בתום לב, וכן להביא לסיום מו"מ שיוביל להתפרקות מנשק גרעיני תחת פיקוח בינ"ל קפדני ויעיל.

זוהי הסיטואציה המשפטית שיש לקחת בחשבון כשבאים לגנות מדינה זו או אחרת על מצבה הגרעיני. המצב המשפטי מובחן, כמובן, משיפוט מוסרי המתבסס על עקרונות אחרים. גם אז, אם יורשה לי, מומלץ לקחת בחשבון מהן כוונותיה של מדינה בפיתוח נשק כזה ועל מה היא מצהירה.   שלא נדע.

עוד בנושא: פצצה מתקתקת ברשת (וואלה!, 1999)

Read Full Post »

ספר חדש של גרשום גרוננברג חושף כי כבר בספטמבר 1967 הוזהרה ממשלת ישראל שתכניתה ליישב אזרחים ישראלים בשטחים מנוגדת למשפט הבינלאומי. תיאודור (תדי) מירון, ששימש אז כיועץ המשפטי של משרד החוץ, התבקש לחוות דעתו על תכניתו של ראש הממשלה דאז לוי אשכול לאשר התנחלויות בגדה המערבית וברמת הגולן, שנכבשו שלושה חודשים קודם לכן. מירון הוא כיום אחד המשפטנים המובילים בעולם למשפט בינלאומי של זכויות אדם ולמשפט הומניטרי בינלאומי. הוא לימד שנים רבות באוניברסיטת ניו-יורק, כיהן עד לאחרונה כנשיא בית המשפט הפלילי הבינלאומי ליוגוסלוויה לשעבר וממשיך לשבת כשופט מן המניין בבית הדין הזה.
במכתב מלווה לתזכיר, שסוּוג "סודי ביותר," קובע מירון כי "התיישבות אזרחית בשטחים המוחזקים סותרת הוראות מפורשות של אמנת ג'נבה מס. 4". בגוף התזכיר מצטט מירון את סעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית ואת הפרשנות של הצלב האדום לאמנה (מ-1958), וקובע: "האיסור הוא איפוא איסור קטגורי, ואיננו מותנה במניעי ההעברה או במטרותיה והוא נועד למנוע התיישבות בשטח כבוש של בני המדינה הכובשת". אם בכל זאת יוחלט על התיישבות יהודית בשטחים המוחזקים, ממשיך מירון, חיוני שהיא תיעשה רק על-ידי גופים צבאיים ותישא אופי זמני בלבד. "גם אם מיישבים צבא ולא אזרחים", מוסיף מירון, "חייבים מבחינת המשפט הבינלאומי להתחשב בשאלת הבעלות על הקרקע". מירון מצטט את סעיף לתקנות האג מ-1907, הנחשבות לחלק מן המשפט המנהגי המחייב את כל המדינות. הסעיף קובע כי יש לכבד רכוש פרטי ואין להחרים אותו. מירון מתייחס בהמשך לעמדתה של ישראל כי לא מדובר בשטח כבוש ומזכיר כי לא רק גורמים בינלאומיים לא מקבלים עמדה זו, אלא כי "מעשים מסוימים של ישראל עצמה אינם מתיישבים עם הטענה שהגדה איננה שטח כבוש". למשל, צו הוראות ביטחון מ-1967 קבע בסעיף 35 כי "בית משפט צבאי ומינהלת בית משפט צבאי יקיימו את הוראות אמנת ג'נבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה בכל הקשור להליכים משפטיים, ומקום שישנה סתירה בין צו זה לבין האמנה האמורה, הוראות האמנה עדיפות".

ההמשך ידוע. כפי שמזכיר גרוננברג במאמר שהוא מפרסם היום בניו-יורק טיימס, שבוע לאחר קבלת התזכיר אישר אשכול להקים מחדש את כפר עציון, כ"היאחזות נח"ל". לא רחק היום והתנחלויות אזרחיות גלויות הוקמו בשטחים הכבושים. כיום חיים שם רבע מיליון אזרחים ישראלים. מי שמוסיפים להשתמש בטיעון כי הוראות אמנת ג'נבה אינן חלות על הגדה המערבית אינם מודעים לחוות הדעת המשפטית הזאת, שהקדימה את מפעל ההתנחלויות.
האמת ניתנת להיאמר, כי כיום גם בית המשפט העליון של ישראל בודק את פעולותיה על-פי אמנת ג'נבה הרביעית. אבל ממאן לבחון את השאלה הכללית של חוקיות ההתנחלויות. אולי העותרים הבאים יצרפו את התזכיר הסודי של מירון לתצהירים שלהם.
ולכל זה יש קשר, נדמה לי, לאייטם הבא.

עוד בנושא: איזה חוק בדיוק?

"איש לא יחקור אותי"

"מה את חושבת לעצמך? איש לא חקר אותי כשהייתי סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל ואיש לא יחקור אותי כשר ביטחון". כך, על פי הדיווח, צעק שר הביטחון על עו"ד טליה ששון, בנוכחות קצינים בכירים והיועצת המשפטית של משרדו, כששון ביקשה לדעת מדוע איננו חותם על צווי הריסה נגד מאות מאחזים לא חוקיים.

ובכן, אם יורשה לי, זאת בדיוק הבעיה. שאיש לא חקר את מופז כשהיה סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל. לו היה הדבר נעשה אז, יתכן שהיו נחסכים כמה פשעי מלחמה. יתכן גם שקצינים בכירים לא היו נאלצים להישאר בארץ ולהימנע מלצאת ללימודים בחו"ל מחשש כי יועמדו שם לדין. כשמדינה ממלאת את חובתה לחקור כהלכה חשד לפשעים, ולהעמיד לדין את החשודים בביצועם כשיש יסוד לכך, מתייתר הצורך כי הקהילה הבינלאומית תפעל בנדון. כל עוד איננו עושים זאת, אל נבוא בטענות למדינות אחרות על כי הן ממלאות את הוואקום.

עוד בנושא: מי מפחד משיפוט בינלאומי?

Read Full Post »

נזק משני

כך, כנראה, רואים גורמי ביטחון את מותם של שני נערים ואזרחים נוספים בתקיפת מטוסי צה"ל אתמול בעזה. ואלו הן "פעולות פינצטה", על פי הז'רגון נקי הלשון.
נזק משני (collateral damage) הוא המינוח הצבאי המקובל לפגיעות שאינן מכוונות הנגרמות כתוצאה מפעולה נגד מטרות צבאיות. עד מתי יוסיפו לפמפם אותנו שצה"ל עושה הכל כדי להימנע מפגיעה באזרחים, כשהוא נוקט בפעולות שפגיעה כזאת צפויה בהן מראש? במשפט הבינ"ל הן נחשבות לפעולות ללא הבחנה (indiscriminate) בין אזרחים ללוחמים; הבחנה שהיא יסוד מוסד של דיני המלחמה.
שר הביטחון שאול (אל תיסע ללונדון) מופז הכריז כי גם הניה איננו חסין. את כולם את כולם הוא ישים על הכוונת במסגרת מערכת הבחירות, סליחה, המאבק בחמאס. והנערים שנהרגו, שעוד ייהרגו? זה נזק משני. משני ביותר לקריירה הפוליטית של מופז. גם האזרחים הישראלים שישלמו את המחיר על מדיניותו, כנראה.

עוד בנושא: טירוף מערכות

Read Full Post »

ראש הממשלה התלונן שבג"צ הוא שקובע את תוואי הגדר והאשים אותו בעיכובים בבנייתה (ובמובלע אולי בפיגועים, הנגרמים כי הגדר לא הושלמה). לו היו מקבלי ההחלטות בנושא מקיימים תהליך מסודר של קבלת החלטות ונועצים עם משפטנים לגבי המגבלות שהמשפט הבינלאומי משית עליהם, אולי היו חוסכים לעצמם את הצורך בשינוי התוואי בעקבות העתירות ולנו את המיליונים שזה עלה. אבל לראש הממשלה השגות גם על השיקולים של בג"צ בבואו לדון בעתירות כגון אלו: "הם משתמשים במושג המידתיות וזה מצער אותי", צוּטט.

מידתיות (פרופורציונליות) היא מושג מפתח באיזון בין זכויות. כל הרעיון איננו שלא ניתן להגביל זכויות, אלא שבבואנו לעשות זאת עלינו לעשות זאת באופן מידתי למידת הנזק שייגרם אם הזכות לא תוגבל; זאת מפאת חשיבותה גם של הזכות המוגבלת, והאינטרס שהיא מגינה עליו. כך, אם הפגנה תפריע לחופש התנועה, סביר יותר להטיל עליה מגבלות מסוימות על-מנת לצמצם ככל האפשר את ההפרעה שהיא תגרום, ולא לאסור עליה לחלוטין ובכך לפגוע בחופש הביטוי ובחופש ההפגנה. הכל, כמובן, על-פי נסיבות המקרה. הוא הדין גם בחומתגדר. הנקודה איננה שאסור לישראל להגן על אזרחיה על-ידי בנייתה, שהיא תכלית ראויה בלשון המשפט. אלא, א) מהו התוואי המורשה: האם מותר לה לעשות זאת בשטח שאיננו שלה על-פי המשפט הבינלאומי; ו-ב) תוך צמצום ככל הניתן של הפגיעות בזכויות של אחרים (הפלסטינים) הנגרמות בשל כך. אכן, על-ידי השימוש באותו רעיון מצער, מידתיות. לא סתם סמלו של הצדק הוא המאזניים שבהם שוקלים את האינטרסים המנוגדים ואת הנזקים הנגרמים.

מאז 1945, עם התפתחות המשטר הבינלאומי של זכויות האדם, הן משרטטות את גבולות המגרש שבו רשאיות לשחק ממשלות. זכויות אדם אינן צריכות לקבוע את המשחק עצמו (למשל, את סדרי העדיפויות של הממשל), אבל כל הרעיון הוא לא שהכל מותר ב"משחק" הזה. אסור לצאת מהמגרש. יש כללים. אחד החשובים שבהם הוא אותה מידתיות מצערת.

Read Full Post »

פורסם בהארץ 22.9.04

פינוי היישובים מהשטחים הוגדר לאחרונה, בגילוי דעת של אנשי ימין, "פשע נגד האנושות". הפרופ' יצחק זמיר ("גילוי דעת מעודד הפקרות", הארץ, 19.9) צודק במסקנתו כי אין מדובר בפשע כזה, אך אינני סבורה כי יש לחפש את ההגדרה לו בחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. לפי חוק זה, מעשה שהוא בגדר פשע כלפי האנושות נעשה רק בתקופת השלטון הנאצי בארץ עוינת. המושג "פשעים נגד האנושות" אמנם נולד במשפטים נגד הפושעים הנאצים, אך פשעים אלה אינם מתמצים במעשיהם, ולצערנו מאז מלחמת העולם השנייה הם שבו והתרחשו במקומות שונים בעולם. מדובר כיום בקטגוריה במשפט הבינלאומי, ובו יש לחפש את הגדרת המונח ופירושו.

הגדרה כזאת מוצעת באמנת רומא, המהווה את חוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC). הסעיפים הרלוונטיים לענייננו הם סעיפים 7.1 ו-7.2. הראשון קובע כי "פשע נגד האנושות, למטרות האמנה הנוכחית, הוא כל אחת מהפעולות הבאות כאשר היא מבוצעת כחלק מהתקפה נרחבת או שיטתית על אוכלוסייה אזרחית, מתוך ידיעה כי מתקפה כזאת מתקיימת". מתוך 11 הפעולות שהסעיף מפרט, מבקשים מתנגדי הפינוי להיאחז בסעיף קטן ד': "גירוש או טרנספר כפוי של אוכלוסייה". סעיף 7.2 מפרט את יסודות העבירות לצורך הסעיף הקודם. והנה, סעיף קטן ד' קובע כדלקמן: "'גירוש או טרנספר כפוי של אוכלוסייה' משמעם עקירה כפויה של האנשים הנדונים על ידי גירוש או אמצעי כפייה אחרים מהשטח שבו הם נמצאים כחוק, ללא עילות המורשות במשפט הבינלאומי".

רשויות השלטון בישראל נקלעו לתסבוכת לא פשוטה, שכן הן מעולם לא הכירו באי חוקיות ההתנחלויות

סברו מתנגדי הפינוי כי מצאו אַלְיָה בדמותו של המשפט הבינלאומי להתגדר בה – והנה קוץ. שכן לפי אותו משפט בינלאומי עצמו, נוכחותם בשטח שממנו מבקשים לפנותם איננה חוקית כלל ועיקר. סעיף 49 לאמנת ז'נווה הרביעית אוסר על הכוח הכובש להעביר את אוכלוסייתו לשטח הכבוש. גם לולא היתה אמנת רומא קובעת במפורש כי גירוש או טרנספר כפוי הוא פשע נגד האנושות רק כאשר מדובר בשטח שבו נמצאים המגורשים כחוק, מובן כי המשפט הבינלאומי לא יכול לקבוע כ"פשע" או אפילו כ"עבירה" פעולה שנועדה לבטל מצב שהוא עצמו מגדיר כלא חוקי.

כאן מסתיים העניין לגבי מי שמכיר בתקפותו ובתחולתו של המשפט הבינלאומי. מובן שגם הוא וגם שלטון החוק בישראל פנימה מעולם לא היו נר לרגליהם של מנהיגי המתנחלים, וניסיונם להיאחז כעת בקטגוריות משפטיות המקובלות במשפט העמים מצטייר כנלעג. רשויות השלטון במדינת ישראל, לעומת זאת, נקלעות כאן לתסבוכת לא פשוטה, שכן הן מעולם לא הכירו באי חוקיותן של ההתנחלויות לפי המשפט הבינלאומי. גם בג"ץ סירב באופן שיטתי לקבוע שההתנחלויות נוגדות את המשפט הבינלאומי. לא יהיה זה מרחיק לכת לקבוע כי כיום ההתנחלויות הן אחת הסיבות העיקריות לסירובן של ממשלות ישראל להכיר בכך שאמנת ז'נווה הרביעית חלה בשטחים, אף שישראל היא צד לאמנה לאחר שהממשלה חתמה עליה ואישררה אותה. כיצד תוכל ישראל הרשמית להתנער מהאשמה שבביצוע טרנספר המגיע לכדי פשע נגד האנושות, אם לשיטתה מדובר בישיבה חוקית של אזרחים בשטח שממנו היא מבקשת כעת לפנותם? זוהי רק דוגמה אחת לקשיים שאליהם נקלעה ישראל בגין מדיניות ההתנחלות שלה בשטחים הכבושים, שהורתה עוול ואחריתה פשע.

מי שהרחיב את ההתייחסות המזלזלת "או"ם שמום" גם להוראות המשפט הבינלאומי ימצא, בפנותו להישען עליו, כי נקלע לדרך ללא מוצא. משפט זה הולך ומתבסס כמסד שאין לו תחליף במציאות הבינלאומית המודרנית, ומוטב לה לישראל שלא להוציא עצמה מכללו, גם אם המחיר כואב ועם כל האמפתיה למי שעומדים להיעקר מבתיהם.

לגרסה אנגלית של המאמר
כל המאמרים

Read Full Post »

שבוע "פורה"במיוחד היה לרשות המחוקקת שלנו. הכנסת האריכה בחצי שנה נוספת את חוק האזרחות והכניסה לישראל: הוראת שעה, המונע איחוד משפחות של פלסטינים עם תושבי ישראל, ואישרה בקריאה טרומית הצעת חוק פרטית שנתמכה ע"י ועדת השרים לענייני חקיקה, שנועדה להגביל מעמד אזרחי לזרים שאינם יהודים. ההצעה מציינת במפורש בדברי ההסבר כי מטרתה "למנוע את הבעיה הדמוגרפית הקשה" והיא תפגע קשות בילדי עולים ובילדי עובדים זרים. המדהים הם המספרים: כ-90 אלף ילדים חיים בישראל ללא כל מעמד חוקי וכמעט 142 אלף ילדים הם נטולי אזרחות. משרד הפנים לא מחכה לחוק וכבר היום ממרר את החיים לזוגות "מעורבים" וילדיהם, בעיקר לזוגות שאינם נשואים (בדרך-כלל כי אינם יכולים להינשא בארץ על-פי חוק), שמהם הוא דורש "הוכחות חותכות וחד-משמעיות לאבהות" ובמקרים מסוימים לא רושם כלל את הילדים.
ומה אומר המשפט הבינלאומי? האמנה בדבר זכויות הילד קובעת בסעיף 7 כי יש לרשום ילד מיד לאחר לידתו וצריכה להינתן לו הזכות לקבל אזרחות. זכויות אלו מוגנות גם בסעיף 24 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות. ישראל צד לשתי האמנות.

בהארכת הוראת השעה שמכוחה נמנע מפלסטינים תושבי השטחים הנישאים לאזרחי ישראל להיכנס או/ו לקבל מעמד אזרחי בישראל (למעט מקרים חריגים שבחריגים), נסתם הגולל על האפשרות שהממשלה תנסה למנוע את התערבות בג"ץ בכך שתחליט לא להאריך את הוראת השעה. בג"ץ ייאלץ לומר את דברו בעתירות התלויות ועומדות, אלא אם יחליט לדחות את החלטתו בחצי שנה נוספת כדי לראות איזה חוק אזרחות "יבשלו" לנו אז. בינתיים יש כבר עתירה לצו-ביניים נגד החקיקה המאריכה. ואילו היועמ"ש מציע הקלות בחוק: למי שמעל גיל 35, לנשים הנישאות לישראלים, ולמי שכבר נמצא בארץ. הקטגוריה האחרונה מתבקשת במיוחד (אם כי היא מנוסחת באופן צר מדי), שכן מי שכבר נישא פיתח ציפיות מבוססות שינהגו בו על-פי מדיניות מסוימת, גם אם לא קנה לו זכות על-פיה. השאלה היא מדוע לחוקק חוק גורף ופוגעני שכבר זכה לגינוי בין השאר מוועדת האו"ם לזכויות האדם, המנטרת את האמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות, ואז לתת "הקלות"? אפשר היה לדבוק במדיניות של בדיקה זהירה ומדורגת שהיתה מנת חלקם של המבקשים איחוד משפחות גם קודם, שכן מעמדם היה כפוף לשיקול דעתו של שר הפנים, שהופקע ממנו בהוראת השעה.

בג"ץ יצטרך לקבוע האם הוראת השעה עומדת במבחן חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בכל הקשור לאפליית האזרחים הנישאים. אבל שאלה חשובה בעיני היא האם ישראל איננה מפירה את סעיף 1.3 לאמנה הבינלאומית בדבר ביעורן של כל צורות האפליה הגזעית, הקובע: "שום דבר באמנה זו לא ניתן לפרשו כפוגע באופן כלשהו בהוראות חוק של מדינות בעלות האמנה לעניין לאומיות, אזרחות והתאזרחות, ובלבד שאותן הוראות אינן מפלות לאומיות מסוימת" (ההדגשה שלי). הוראת השעה שוללת מעמד אזרחי מקבוצה המוגדרת בה "תושבי אזור יהודה, שומרון וחבל עזה, למעט תושב יישוב ישראלי באזור". לשון נקייה כדי לומר הפלסטינים תושבי השטחים.

עוד בנושא:

התחתנתם? תעזבו
טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »