Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘משפט בינלאומי’

נציג אירן בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) קרא לסוכנות לשלוח לישראל פקחים כדי לבדוק את המתקנים הגרעיניים שלה.

לא הייתי מתעכבת על אמירה זו או אחרת של אירן בעצרת של סבא"א לולא היה קו הטיעון הזה – "מה אתם רוצים מאירן, גם לכם יש" (או "גם לנו יש" כשהוא נשמע מפי ישראלים אחדים) – נפוץ למדי. כדי להבין מדוע הוא שגוי (משפטית), יש להבין את מהותה של האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני ואת המשמעות של היות צד לה או לא.

האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT – Non-Proliferation Treaty) נפתחה לחתימה בשנת 1968 ונכנסה לתוקף ב-1970. מבחינת מספר המדינות שהן צד לה, ה-NPT היא ההסכם לפיקוח על נשק המקובל ביותר על מדינות העולם, ומשקפת את הבנתן את הסכנה הנשקפת ממירוץ החימוש הגרעיני. אך ה-NPT מבטאת גם באופן מובהק, אולי יותר מכל אמנה אחרת, את ההבדל בין בעלות הכוח בזירה הבינלאומית לבין מועטות הכוח בה ולא מנסה ליצור סימטריה ביניהן. האמנה מבחינה בין מי שניתן לכנותן "חברות המועדון הגרעיני", הרשאיות לייצר נשק גרעיני, לבין המדינות שאינן חברות במועדון. על הראשונות נאסר להפיץ נשק גרעיני, לסייע בייצורו או לעודד אותו. על האחרונות – לקבלו או לייצרו. "חברות המועדון" הן ארה"ב, רוסיה, בריטניה, צרפת וסין – חמש המעצמות שהצליחו לייצר נשק גרעיני עד שנות ה-60, שהן גם החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם. האמנה קבעה את התאריך 1.1.67 כקו ההיסטורי שמכונן את שתי הקטגוריות שלה. מדינות שביצעו ניסוי גרעיני קודם לתאריך זה יוכלו להצטרף לאמנה כמדינות גרעיניות (צרפת וסין, למשל, הצטרפו בסטטוס הזה רק ב-1992) וכל האחרות – יוכלו להצטרף אליה כמדינות שאינן גרעיניות. המוטיבציה של המדינות הגרעיניות להיכנס לאמנה ברורה. ה"סוכריה" שמקבלות המדינות שאינן חברות המועדון היא הזכאות לייצר אנרגיה גרעינית למטרות שלום ולקבל סיוע לצורך כך. לכאורה משתמע מכך שמותר לסייע בכך רק למדינות החתומות על האמנה, אך זה איננו עולה במפורש מן האמנה. על האמנה מפקחת סבא"א, שיש לה מנדט לעקוב, בין היתר, אחרי שינוי אופיים של חומרים משימוש לצרכי שלום לפיתוח נשק. כל מדינה חתומה שאיננה גרעינית חייבת להצהיר בפני סבא"א במסגרת ההסכמים ביניהן על המצאי שברשותה ולאפשר גישה שגרתית לפקחי הסוכנות למטרות ניטור ופיקוח תקופתיים.
ארבע מדינות אינן צד לאמנה. שלוש לא חתמו עליה: ישראל, הודו ופקיסטן. שלושתן מדינות הידועות כבעלות יכולת גרעינית. צפון-קוריאה היתה חברה עד 2003 ולאחר שהוצגו בפניה הראיות על הפרות מצִדה, הכריזה על עצמה כעל מעצמה גרעינית ופרשה מהאמנה.

מכל זה צריך להיות ברור ההבדל בין חובותיה של מדינה חתומה לבין חובותיה של מדינה שאינה חתומה. אירן חתומה על ה-NPT וישראל לא. לכן אירן חייבת לדווח אמת לסבא"א על הקורה במתקניה ולאפשר גישה של פקחיה אליהם; וכמובן, לא לייצר נשק גרעיני או לקנות אותו. ואילו ישראל, שאיננה חתומה – לא. צפון-קוריאה לא מפרה את האמנה אם היא מוכרת למדינות אחרות מתקנים גרעיניים, משום שאיננה צד לאמנה. לעומת זאת, אם מדינה החתומה על האמנה, סוריה לדוגמא, קונה ממנה את המתקנים הללו – היא מפרה גם מפרה.

נשאלת השאלה האם ישנם מקורות אחרים במשפט הבינ"ל האוסרים (או מתירים) שימוש בנשק גרעיני. (למשל, במשפט הבינלאומי המנהגי – המחייב את כל מדינות העולם ללא קשר לאמנה זאת או אחרת). שאלה זאת בדיוק – שאלת חוקיותו של שימוש או איום בנשק גרעיני – הגיעה לבית הדין הבינלאומי (ICJ) ב-1996, כשזה התבקש על-ידי העצרת הכללית של האו"ם לתת חוות-דעת מייעצת בנושא. בחוות הדעת קבע בית הדין כי אין לא בדין הבינלאומי המנהגי ולא בדין הבינלאומי ההסכמי הסמכה ספציפית של האיום או השימוש בנשק גרעיני, אך גם כי אין בדין הבינלאומי המנהגי ולא בדין הבינלאומי ההסכמי שום איסור על האיום או השימוש בנשק גרעיני. אין לעשות שימוש בנשק כזה (כמו בכל נשק – נ"כ) בניגוד למגילת האו"ם (כפעולה תוקפנית – נ"כ) ועליו להיות כפוף לדרישות של הדין ההומניטרי הבינלאומי. שימוש בו יהיה מנוגד על-פי רוב לדין זה (כי בדרך-כלל הוא איננו מבחין, אך לא בהכרח – נ"כ). עד כאן המובן מאליו כמעט. ואולם, בנקודה מרכזית בית הדין לא יכול היה לקבוע את שאלת חוקיותו של השימוש בנשק. ומכיוון שהיה תיקו בין השופטים, הוכרעה השאלה בקולו הנוסף של נשיא בית הדין, שניתן לו במקרים כאלה על-פי חוקת בית-הדין.  בית הדין הצהיר כי אין הוא יכול לקבוע באופן נחרץ אם האיום או השימוש בנשק גרעיני יהיה חוקי או לא-חוקי בנסיבות קיצוניות של הגנה עצמית, שבהן עצם הישרדותה של מדינה נמצאת על כף המאזניים. במילים אחרות, כי בנסיבות הנ"ל, לא ניתן לומר כי זה חוקי וגם לא שזה לא-חוקי. המשמעות הלכה למעשה היא שאין זה בלתי-חוקי.  בית הדין הוסיף וקבע, פה אחד, כי קיימת חובה לשאת ולתת, בתום לב, וכן להביא לסיום מו"מ שיוביל להתפרקות מנשק גרעיני תחת פיקוח בינ"ל קפדני ויעיל.

זוהי הסיטואציה המשפטית שיש לקחת בחשבון כשבאים לגנות מדינה זו או אחרת על מצבה הגרעיני. המצב המשפטי מובחן, כמובן, משיפוט מוסרי המתבסס על עקרונות אחרים. גם אז, אם יורשה לי, מומלץ לקחת בחשבון מהן כוונותיה של מדינה בפיתוח נשק כזה ועל מה היא מצהירה.   שלא נדע.

עוד בנושא: פצצה מתקתקת ברשת (וואלה!, 1999)

Read Full Post »

ספר חדש של גרשום גרוננברג חושף כי כבר בספטמבר 1967 הוזהרה ממשלת ישראל שתכניתה ליישב אזרחים ישראלים בשטחים מנוגדת למשפט הבינלאומי. תיאודור (תדי) מירון, ששימש אז כיועץ המשפטי של משרד החוץ, התבקש לחוות דעתו על תכניתו של ראש הממשלה דאז לוי אשכול לאשר התנחלויות בגדה המערבית וברמת הגולן, שנכבשו שלושה חודשים קודם לכן. מירון הוא כיום אחד המשפטנים המובילים בעולם למשפט בינלאומי של זכויות אדם ולמשפט הומניטרי בינלאומי. הוא לימד שנים רבות באוניברסיטת ניו-יורק, כיהן עד לאחרונה כנשיא בית המשפט הפלילי הבינלאומי ליוגוסלוויה לשעבר וממשיך לשבת כשופט מן המניין בבית הדין הזה.
במכתב מלווה לתזכיר, שסוּוג "סודי ביותר," קובע מירון כי "התיישבות אזרחית בשטחים המוחזקים סותרת הוראות מפורשות של אמנת ג'נבה מס. 4". בגוף התזכיר מצטט מירון את סעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית ואת הפרשנות של הצלב האדום לאמנה (מ-1958), וקובע: "האיסור הוא איפוא איסור קטגורי, ואיננו מותנה במניעי ההעברה או במטרותיה והוא נועד למנוע התיישבות בשטח כבוש של בני המדינה הכובשת". אם בכל זאת יוחלט על התיישבות יהודית בשטחים המוחזקים, ממשיך מירון, חיוני שהיא תיעשה רק על-ידי גופים צבאיים ותישא אופי זמני בלבד. "גם אם מיישבים צבא ולא אזרחים", מוסיף מירון, "חייבים מבחינת המשפט הבינלאומי להתחשב בשאלת הבעלות על הקרקע". מירון מצטט את סעיף לתקנות האג מ-1907, הנחשבות לחלק מן המשפט המנהגי המחייב את כל המדינות. הסעיף קובע כי יש לכבד רכוש פרטי ואין להחרים אותו. מירון מתייחס בהמשך לעמדתה של ישראל כי לא מדובר בשטח כבוש ומזכיר כי לא רק גורמים בינלאומיים לא מקבלים עמדה זו, אלא כי "מעשים מסוימים של ישראל עצמה אינם מתיישבים עם הטענה שהגדה איננה שטח כבוש". למשל, צו הוראות ביטחון מ-1967 קבע בסעיף 35 כי "בית משפט צבאי ומינהלת בית משפט צבאי יקיימו את הוראות אמנת ג'נבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה בכל הקשור להליכים משפטיים, ומקום שישנה סתירה בין צו זה לבין האמנה האמורה, הוראות האמנה עדיפות".

ההמשך ידוע. כפי שמזכיר גרוננברג במאמר שהוא מפרסם היום בניו-יורק טיימס, שבוע לאחר קבלת התזכיר אישר אשכול להקים מחדש את כפר עציון, כ"היאחזות נח"ל". לא רחק היום והתנחלויות אזרחיות גלויות הוקמו בשטחים הכבושים. כיום חיים שם רבע מיליון אזרחים ישראלים. מי שמוסיפים להשתמש בטיעון כי הוראות אמנת ג'נבה אינן חלות על הגדה המערבית אינם מודעים לחוות הדעת המשפטית הזאת, שהקדימה את מפעל ההתנחלויות.
האמת ניתנת להיאמר, כי כיום גם בית המשפט העליון של ישראל בודק את פעולותיה על-פי אמנת ג'נבה הרביעית. אבל ממאן לבחון את השאלה הכללית של חוקיות ההתנחלויות. אולי העותרים הבאים יצרפו את התזכיר הסודי של מירון לתצהירים שלהם.
ולכל זה יש קשר, נדמה לי, לאייטם הבא.

עוד בנושא: איזה חוק בדיוק?

"איש לא יחקור אותי"

"מה את חושבת לעצמך? איש לא חקר אותי כשהייתי סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל ואיש לא יחקור אותי כשר ביטחון". כך, על פי הדיווח, צעק שר הביטחון על עו"ד טליה ששון, בנוכחות קצינים בכירים והיועצת המשפטית של משרדו, כששון ביקשה לדעת מדוע איננו חותם על צווי הריסה נגד מאות מאחזים לא חוקיים.

ובכן, אם יורשה לי, זאת בדיוק הבעיה. שאיש לא חקר את מופז כשהיה סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל. לו היה הדבר נעשה אז, יתכן שהיו נחסכים כמה פשעי מלחמה. יתכן גם שקצינים בכירים לא היו נאלצים להישאר בארץ ולהימנע מלצאת ללימודים בחו"ל מחשש כי יועמדו שם לדין. כשמדינה ממלאת את חובתה לחקור כהלכה חשד לפשעים, ולהעמיד לדין את החשודים בביצועם כשיש יסוד לכך, מתייתר הצורך כי הקהילה הבינלאומית תפעל בנדון. כל עוד איננו עושים זאת, אל נבוא בטענות למדינות אחרות על כי הן ממלאות את הוואקום.

עוד בנושא: מי מפחד משיפוט בינלאומי?

Read Full Post »

נזק משני

כך, כנראה, רואים גורמי ביטחון את מותם של שני נערים ואזרחים נוספים בתקיפת מטוסי צה"ל אתמול בעזה. ואלו הן "פעולות פינצטה", על פי הז'רגון נקי הלשון.
נזק משני (collateral damage) הוא המינוח הצבאי המקובל לפגיעות שאינן מכוונות הנגרמות כתוצאה מפעולה נגד מטרות צבאיות. עד מתי יוסיפו לפמפם אותנו שצה"ל עושה הכל כדי להימנע מפגיעה באזרחים, כשהוא נוקט בפעולות שפגיעה כזאת צפויה בהן מראש? במשפט הבינ"ל הן נחשבות לפעולות ללא הבחנה (indiscriminate) בין אזרחים ללוחמים; הבחנה שהיא יסוד מוסד של דיני המלחמה.
שר הביטחון שאול (אל תיסע ללונדון) מופז הכריז כי גם הניה איננו חסין. את כולם את כולם הוא ישים על הכוונת במסגרת מערכת הבחירות, סליחה, המאבק בחמאס. והנערים שנהרגו, שעוד ייהרגו? זה נזק משני. משני ביותר לקריירה הפוליטית של מופז. גם האזרחים הישראלים שישלמו את המחיר על מדיניותו, כנראה.

עוד בנושא: טירוף מערכות

Read Full Post »

ראש הממשלה התלונן שבג"צ הוא שקובע את תוואי הגדר והאשים אותו בעיכובים בבנייתה (ובמובלע אולי בפיגועים, הנגרמים כי הגדר לא הושלמה). לו היו מקבלי ההחלטות בנושא מקיימים תהליך מסודר של קבלת החלטות ונועצים עם משפטנים לגבי המגבלות שהמשפט הבינלאומי משית עליהם, אולי היו חוסכים לעצמם את הצורך בשינוי התוואי בעקבות העתירות ולנו את המיליונים שזה עלה. אבל לראש הממשלה השגות גם על השיקולים של בג"צ בבואו לדון בעתירות כגון אלו: "הם משתמשים במושג המידתיות וזה מצער אותי", צוּטט.

מידתיות (פרופורציונליות) היא מושג מפתח באיזון בין זכויות. כל הרעיון איננו שלא ניתן להגביל זכויות, אלא שבבואנו לעשות זאת עלינו לעשות זאת באופן מידתי למידת הנזק שייגרם אם הזכות לא תוגבל; זאת מפאת חשיבותה גם של הזכות המוגבלת, והאינטרס שהיא מגינה עליו. כך, אם הפגנה תפריע לחופש התנועה, סביר יותר להטיל עליה מגבלות מסוימות על-מנת לצמצם ככל האפשר את ההפרעה שהיא תגרום, ולא לאסור עליה לחלוטין ובכך לפגוע בחופש הביטוי ובחופש ההפגנה. הכל, כמובן, על-פי נסיבות המקרה. הוא הדין גם בחומתגדר. הנקודה איננה שאסור לישראל להגן על אזרחיה על-ידי בנייתה, שהיא תכלית ראויה בלשון המשפט. אלא, א) מהו התוואי המורשה: האם מותר לה לעשות זאת בשטח שאיננו שלה על-פי המשפט הבינלאומי; ו-ב) תוך צמצום ככל הניתן של הפגיעות בזכויות של אחרים (הפלסטינים) הנגרמות בשל כך. אכן, על-ידי השימוש באותו רעיון מצער, מידתיות. לא סתם סמלו של הצדק הוא המאזניים שבהם שוקלים את האינטרסים המנוגדים ואת הנזקים הנגרמים.

מאז 1945, עם התפתחות המשטר הבינלאומי של זכויות האדם, הן משרטטות את גבולות המגרש שבו רשאיות לשחק ממשלות. זכויות אדם אינן צריכות לקבוע את המשחק עצמו (למשל, את סדרי העדיפויות של הממשל), אבל כל הרעיון הוא לא שהכל מותר ב"משחק" הזה. אסור לצאת מהמגרש. יש כללים. אחד החשובים שבהם הוא אותה מידתיות מצערת.

Read Full Post »

פורסם בהארץ 22.9.04

פינוי היישובים מהשטחים הוגדר לאחרונה, בגילוי דעת של אנשי ימין, "פשע נגד האנושות". הפרופ' יצחק זמיר ("גילוי דעת מעודד הפקרות", הארץ, 19.9) צודק במסקנתו כי אין מדובר בפשע כזה, אך אינני סבורה כי יש לחפש את ההגדרה לו בחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. לפי חוק זה, מעשה שהוא בגדר פשע כלפי האנושות נעשה רק בתקופת השלטון הנאצי בארץ עוינת. המושג "פשעים נגד האנושות" אמנם נולד במשפטים נגד הפושעים הנאצים, אך פשעים אלה אינם מתמצים במעשיהם, ולצערנו מאז מלחמת העולם השנייה הם שבו והתרחשו במקומות שונים בעולם. מדובר כיום בקטגוריה במשפט הבינלאומי, ובו יש לחפש את הגדרת המונח ופירושו.

הגדרה כזאת מוצעת באמנת רומא, המהווה את חוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC). הסעיפים הרלוונטיים לענייננו הם סעיפים 7.1 ו-7.2. הראשון קובע כי "פשע נגד האנושות, למטרות האמנה הנוכחית, הוא כל אחת מהפעולות הבאות כאשר היא מבוצעת כחלק מהתקפה נרחבת או שיטתית על אוכלוסייה אזרחית, מתוך ידיעה כי מתקפה כזאת מתקיימת". מתוך 11 הפעולות שהסעיף מפרט, מבקשים מתנגדי הפינוי להיאחז בסעיף קטן ד': "גירוש או טרנספר כפוי של אוכלוסייה". סעיף 7.2 מפרט את יסודות העבירות לצורך הסעיף הקודם. והנה, סעיף קטן ד' קובע כדלקמן: "'גירוש או טרנספר כפוי של אוכלוסייה' משמעם עקירה כפויה של האנשים הנדונים על ידי גירוש או אמצעי כפייה אחרים מהשטח שבו הם נמצאים כחוק, ללא עילות המורשות במשפט הבינלאומי".

רשויות השלטון בישראל נקלעו לתסבוכת לא פשוטה, שכן הן מעולם לא הכירו באי חוקיות ההתנחלויות

סברו מתנגדי הפינוי כי מצאו אַלְיָה בדמותו של המשפט הבינלאומי להתגדר בה – והנה קוץ. שכן לפי אותו משפט בינלאומי עצמו, נוכחותם בשטח שממנו מבקשים לפנותם איננה חוקית כלל ועיקר. סעיף 49 לאמנת ז'נווה הרביעית אוסר על הכוח הכובש להעביר את אוכלוסייתו לשטח הכבוש. גם לולא היתה אמנת רומא קובעת במפורש כי גירוש או טרנספר כפוי הוא פשע נגד האנושות רק כאשר מדובר בשטח שבו נמצאים המגורשים כחוק, מובן כי המשפט הבינלאומי לא יכול לקבוע כ"פשע" או אפילו כ"עבירה" פעולה שנועדה לבטל מצב שהוא עצמו מגדיר כלא חוקי.

כאן מסתיים העניין לגבי מי שמכיר בתקפותו ובתחולתו של המשפט הבינלאומי. מובן שגם הוא וגם שלטון החוק בישראל פנימה מעולם לא היו נר לרגליהם של מנהיגי המתנחלים, וניסיונם להיאחז כעת בקטגוריות משפטיות המקובלות במשפט העמים מצטייר כנלעג. רשויות השלטון במדינת ישראל, לעומת זאת, נקלעות כאן לתסבוכת לא פשוטה, שכן הן מעולם לא הכירו באי חוקיותן של ההתנחלויות לפי המשפט הבינלאומי. גם בג"ץ סירב באופן שיטתי לקבוע שההתנחלויות נוגדות את המשפט הבינלאומי. לא יהיה זה מרחיק לכת לקבוע כי כיום ההתנחלויות הן אחת הסיבות העיקריות לסירובן של ממשלות ישראל להכיר בכך שאמנת ז'נווה הרביעית חלה בשטחים, אף שישראל היא צד לאמנה לאחר שהממשלה חתמה עליה ואישררה אותה. כיצד תוכל ישראל הרשמית להתנער מהאשמה שבביצוע טרנספר המגיע לכדי פשע נגד האנושות, אם לשיטתה מדובר בישיבה חוקית של אזרחים בשטח שממנו היא מבקשת כעת לפנותם? זוהי רק דוגמה אחת לקשיים שאליהם נקלעה ישראל בגין מדיניות ההתנחלות שלה בשטחים הכבושים, שהורתה עוול ואחריתה פשע.

מי שהרחיב את ההתייחסות המזלזלת "או"ם שמום" גם להוראות המשפט הבינלאומי ימצא, בפנותו להישען עליו, כי נקלע לדרך ללא מוצא. משפט זה הולך ומתבסס כמסד שאין לו תחליף במציאות הבינלאומית המודרנית, ומוטב לה לישראל שלא להוציא עצמה מכללו, גם אם המחיר כואב ועם כל האמפתיה למי שעומדים להיעקר מבתיהם.

לגרסה אנגלית של המאמר
כל המאמרים

Read Full Post »

שבוע "פורה"במיוחד היה לרשות המחוקקת שלנו. הכנסת האריכה בחצי שנה נוספת את חוק האזרחות והכניסה לישראל: הוראת שעה, המונע איחוד משפחות של פלסטינים עם תושבי ישראל, ואישרה בקריאה טרומית הצעת חוק פרטית שנתמכה ע"י ועדת השרים לענייני חקיקה, שנועדה להגביל מעמד אזרחי לזרים שאינם יהודים. ההצעה מציינת במפורש בדברי ההסבר כי מטרתה "למנוע את הבעיה הדמוגרפית הקשה" והיא תפגע קשות בילדי עולים ובילדי עובדים זרים. המדהים הם המספרים: כ-90 אלף ילדים חיים בישראל ללא כל מעמד חוקי וכמעט 142 אלף ילדים הם נטולי אזרחות. משרד הפנים לא מחכה לחוק וכבר היום ממרר את החיים לזוגות "מעורבים" וילדיהם, בעיקר לזוגות שאינם נשואים (בדרך-כלל כי אינם יכולים להינשא בארץ על-פי חוק), שמהם הוא דורש "הוכחות חותכות וחד-משמעיות לאבהות" ובמקרים מסוימים לא רושם כלל את הילדים.
ומה אומר המשפט הבינלאומי? האמנה בדבר זכויות הילד קובעת בסעיף 7 כי יש לרשום ילד מיד לאחר לידתו וצריכה להינתן לו הזכות לקבל אזרחות. זכויות אלו מוגנות גם בסעיף 24 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות. ישראל צד לשתי האמנות.

בהארכת הוראת השעה שמכוחה נמנע מפלסטינים תושבי השטחים הנישאים לאזרחי ישראל להיכנס או/ו לקבל מעמד אזרחי בישראל (למעט מקרים חריגים שבחריגים), נסתם הגולל על האפשרות שהממשלה תנסה למנוע את התערבות בג"ץ בכך שתחליט לא להאריך את הוראת השעה. בג"ץ ייאלץ לומר את דברו בעתירות התלויות ועומדות, אלא אם יחליט לדחות את החלטתו בחצי שנה נוספת כדי לראות איזה חוק אזרחות "יבשלו" לנו אז. בינתיים יש כבר עתירה לצו-ביניים נגד החקיקה המאריכה. ואילו היועמ"ש מציע הקלות בחוק: למי שמעל גיל 35, לנשים הנישאות לישראלים, ולמי שכבר נמצא בארץ. הקטגוריה האחרונה מתבקשת במיוחד (אם כי היא מנוסחת באופן צר מדי), שכן מי שכבר נישא פיתח ציפיות מבוססות שינהגו בו על-פי מדיניות מסוימת, גם אם לא קנה לו זכות על-פיה. השאלה היא מדוע לחוקק חוק גורף ופוגעני שכבר זכה לגינוי בין השאר מוועדת האו"ם לזכויות האדם, המנטרת את האמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות, ואז לתת "הקלות"? אפשר היה לדבוק במדיניות של בדיקה זהירה ומדורגת שהיתה מנת חלקם של המבקשים איחוד משפחות גם קודם, שכן מעמדם היה כפוף לשיקול דעתו של שר הפנים, שהופקע ממנו בהוראת השעה.

בג"ץ יצטרך לקבוע האם הוראת השעה עומדת במבחן חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בכל הקשור לאפליית האזרחים הנישאים. אבל שאלה חשובה בעיני היא האם ישראל איננה מפירה את סעיף 1.3 לאמנה הבינלאומית בדבר ביעורן של כל צורות האפליה הגזעית, הקובע: "שום דבר באמנה זו לא ניתן לפרשו כפוגע באופן כלשהו בהוראות חוק של מדינות בעלות האמנה לעניין לאומיות, אזרחות והתאזרחות, ובלבד שאותן הוראות אינן מפלות לאומיות מסוימת" (ההדגשה שלי). הוראת השעה שוללת מעמד אזרחי מקבוצה המוגדרת בה "תושבי אזור יהודה, שומרון וחבל עזה, למעט תושב יישוב ישראלי באזור". לשון נקייה כדי לומר הפלסטינים תושבי השטחים.

עוד בנושא:

התחתנתם? תעזבו
טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל

Read Full Post »

כמובטח כאן, להלן סקירה על פטור מעונש במשפט הבינלאומי שנכתבה ב-1999,בעדכונים המתחייבים. שום דבר מהותי לא השתנה מאז בגישתה של ישראל. נהפוך הוא.

המונח פטור מעונש (Impunity) מתייחס, בהקשר של זכויות האדם, לאי-נשיאה באחריות על פגיעות בזכויות אדם שבוצעו על-ידי נציגי המדינה או למתן מחילה עליהן. הוא כולל כישלון של המדינה הן לחקור את הפגיעות והן לדאוג לכך שמבצעיהן יועמדו לדין וייענשו, לספק לקורבנות סעד ופיצוי על הפגיעות מהם סבלו ולנקוט צעדים למניעתן בעתיד. התביעה כי האחראים לפגיעות אלו יועמדו לדין היא חלק חשוב של עשיית צדק, שמירה על סדר חברתי תקין של גמול ועונש והכרה בכך כי פגיעה בזכויות אדם איננה דבר שאפשר, בסוף המאה העשרים תחילת המאה ה-21, לעבור עליו לסדר היום. המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »