Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘משפט הומניטרי בינלאומי’

זמן הוא כסף, קובעת אמרה ידועה. וכדי לחסוך בשניהם, מבקשת המדינה “לפנות” ממגוריהם מאות רבות של תושבים בשטחים הכבושים.

בגלגול הקודם של תשובת המדינה לעתירות לבג”צ נגד פינוי התושבים בדרום הר חברון, נאמר כי מדובר בפינוי בשל מגורים לא חוקיים בתוך שטחי אש. בית המשפט העליון הורה אז בצו ביניים להחזיר את התושבים לבתיהם. כעת הגישה המדינה תשובה לעתירות המעודכנות, שהוגשו לבקשת בית המשפט בשל השינוי בעמדת המדינה, שהסירה כביכול את איום הגירוש מעל התושבים. על פי הדיווח, הדגש בתשובה המעודכנת הוא על החיסכון בזמן ובכסף:

המשך…

Read Full Post »

בשרשור התגובות לפוסט האחרון שלו, כתב הבוקר יוסי גורביץ:

אם השאלה שלך היא האם מבחינתי מתנחלים הם מטרה לגיטימית לפעולות צבאיות פלסטיניות, התשובה היא חיובית.

הוא מוסיף ומסביר: "אי אפשר בו זמנית להיות חבר במיליציה, לטעון שאתה חלק הכרחי מבטחון ישראל, להיות הציר שסביבו נע הכיבוש, ואז, כשהנכבש מגיב, לילל שאתה אזרח".
הדגש על ה"פלסטיניות" הוא כנראה כדי שלא נטעה ונחשוב שהוא מצדיק פעולות צבאיות ישראליות כלפי המתנחלים. אבל לפלסטינים מותר.

המשך…

Read Full Post »

היועץ המשפטי לממשלה ממליץ לראש הממשלה "לבדוק לעומק את החלת אמנת ז'נווה בשטחים". מדובר באמנת ג'נבה הרביעית, בדבר הגנת אזרחים בזמן מלחמה, שהיא חלק מן המשפט ההומניטרי הבינלאומי (המוכר בשמו האחר כ"דיני המלחמה", אם כי כיום מעדיפים את המונח "סכסוך מזוין" על-פני "מלחמה"). ישראל היא צד לאמנה. עד כאן המוסכם. כדי להבין על מה המחלוקת, יש להבחין בין שתי סוגיות בכל הנוגע למעמדה של אמנת ג'נבה הרביעית אליבא דמדינת ישראל. האחת – תחולה. השנייה – שפיטות. המשך…

Read Full Post »

ניתן לאפיין טרור כהרחבת יעדיו של מאבק לאוכלוסייה אזרחית והשלטת אימה כדי להשיג מטרות פוליטיות ואסטרטגיות, ששיטתה העיקרית היא רצח אקראי של אזרחים.[1] בהקשר הישראלי-הפלסטיני, מדובר במאבק צבאי מזוין המופנה ללא הבחנה כלפי אזרחי האויב. מהו מעמדו המוסרי של הטרור, והאם הוא יכול להיות מוצדק? המשך…

Read Full Post »

לבי עם תמי ארד, אשר קובעת כי עסקה עם החיזבאללה כעת משמעה ויתור על רון ארד. ישראל, ככל מדינה, חייבת לעשות את מרב המאמצים על-מנת לדאוג למי שהיא שלחה להילחם עבורה, גם אם המלחמה עצמה היתה לא צודקת. האם עליה לעשות "הכול"? מדינה דמוקרטית אף פעם איננה רשאית לעשות "הכול", מפני שאת טווח הפעולות המורשה שלה מגבילים כמה ערכי יסוד, המתבטאים, בין השאר, בזכויות אדם בסיסיות.

אסור לה, למשל, לחטוף אנשים כדי שישמשו לבני-ערובה. זהו איסור מוסרי, על התייחסות אל אדם כאל כלי, שיש לו גם ניסוח משפטי מוחלט. המשפט ההומניטרי הבינלאומי (המכוון את פעולותיהן של מדינות בעת מלחמה), אוסר ללא סייגים על נטילת בני-ערובה.*

בן ערובה באירן. הלסדום היינו, הלעמורה נדמינו?

ישראל חטפה בזמנו 21 בני-ערובה לבנוניים. לא ידענו על זה. הם הוחזקו בסודיות מוחלטת במשך למעלה מ-10 שנים, על-מנת לשמש "קלפי מיקוח" במשא-ומתן עם החיזבאללה. לאחר מכן זה נחשף, אושר פעם אחת בבג"ץ בהחלטה מחפירה (של שופטי הרוב ברק וקדמי מול דעתה החולקת של דורנר), ולאחר-מכן נאסר בבג"ץ נוסף, שבו הפך אהרון ברק את החלטתו הקודמת וקבע כי אין להחזיק בני-אדם כקלפי מיקוח. בינתיים שוחררו רובם של העצורים, שחלקם פשוט היו דרך מקרה במקום עת צה"ל פשט עליו. אחד מהם נהפך לקטטוני במשך שנות המעצר הארוכות. נותרו דיראני ועובייד, שמשך זמן הוחזקו במתקן 1391 הידוע לשמצה, והכנסת הכשירה את החזקתם ע"י חוק לוחמים בלתי-חוקיים. (חוק לא רק פסול אלא גם מיותר, שכן אותם עצמם התיר בית המשפט להוסיף ולהחזיק כעצירים מינהליים).

יש הרואים באיסורים הללו, המוטלים על משטרים שמבקשים להיקרא דמוקרטיים, חולשה שאיננה מאפשרת להם להתגונן. אני סבורה כי זהו סוד חוסנה של הדמוקרטיה. התפרקות מה"נשק" המוסרי הזה משמעו, למעשה, אימוץ שיטות הפעולה של אויביה.

אבל כעת עומדת על הפרק השאלה לא רק האם להוסיף ולהחזיק בדיראני ובעובייד, אלא גם האם להחזיק את שאר הנעדרים בלבנון (שלפחות לגבי אחד מהם יש מידע מבוסס שהוא בחיים) כבני-ערובה למידע אודות רון ארד. אינני מקנאת במי שצריך לקבל את ההחלטה. דילמה מוסרית, על-פי הגדרתו של דני סטטמן,** היא סיטואציה שבה מה שלא תעשה יהיה רע מבחינה מוסרית, או במובן רחב יותר, שלפחות אחת מן האופציות הניצבות בפניך היא רע מוסרי. זה לא אומר שאין לה פתרונות רעים יותר ורעים פחות. להפוך גם את מי שעדיין חי לקלף מיקוח תמורת מידע על מי שהסיכויים שהוא עדיין בחיים פחות מקלושים, נראה לי כפתרון הפחות מוסרי.

* – סעיף 3.1b לאמנת ז'נווה הרביעית
** – סטטמן, דניאל. דילמות מוסריות. ירושלים: מאגנס, תשנ"א

Read Full Post »