Posted in מאמרים עיתונאיים, tagged ארץ אחרת, מתנחלים, צדק on 21 במאי 2003|
עת מוכנים להצדיק את הלא-ייעשה בשם הסולידריות הלאומית, מתקוממת הסולידריות האנושית שבי. כאשר אנשים מוכנים לעשות מעשים נוראים לאנשים אחרים, אין זאת אלא משום שהם חדלים להיות בני-אדם בעיניהם. ואני אינני מעוניינת להיות אחותם של אנשים כאלו
איזה קסם יש בה, במלה 'שלי', שמצדיק את הפניית גבנו להכרעותיה של האמת חסרת-הפניות? (ויליאם גודין)
לא כל בני-האדם נולדו אחים. אך כל בני-האדם נולדו שווים. כך, לפחות, קובעת ההכרזה האוניוורסלית לזכויות-האדם,(1) המסמך שמהווה את הבסיס בן-זמננו לדרישות המוסריות של בני-אדם לכבוד אנושי וקיום הגון, מתוקף אנושיותם. אלא שמן העובדה שיש לי זכות, לא נובע שאני יכולה להשתמש בה באופן שמזיק לזכויותיהם של אחרים. ניתן להתווכח על השאלה האם מן הראוי שאנשים יאבדו חלק מזכויות-האדם שלהם עצמם כאשר הם רומסים את זכויות הזולת, אך אני רשאית להתנער מהם באופן אישי. אינני יכולה, ואינני רוצה, להיות אחותם. הערכתי אותם אינה נקבעת על-פי מוצאם הלאומי אלא על-פי האופן בו הם נוהגים באחרים. שום אדם איננו אי ושום משפחה איננה מבודדת; היא חיה בחברה ומקיימת זיקות שונות לאנשים, משפחות וקבוצות אחרות. אם זוהי אהבה, זוהי אהבה שתלויה בדבר.
האם מן הראוי כי ל'אחוות אחים' (brotherhood) יהיה מעמד בהכרעות פוליטיות או מוסריות? בחינה של שאלה זו תיתקל במהרה בשתי אינטואיציות מוסריות, שדומה כי הן מתנגשות ביניהן: זו אשר מתבטאת בציווי המוסרי "עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין",(2) וזו הקובעת כי הצדק הוא עיוור, ועל-כן דורשת לא לשאת פנים. המשך…
Read Full Post »