קרוא וכתוב

שתבער, ירושלים / פגיעה קלה וסיקור מביש / הניו-יורק טיימס נזכר, או: "מ.ש.ל."

שתבער, ירושלים

בכיר בעדה החרדית איים כי "ירושלים תבער" אם המשטרה תחקור את האברך המיוחס החשוד כי גרם למות בנו בן השלושה חודשים כשהתעלל בו למוות. גם האם השכולה יצאה להגנת אישה ואמרה כי לו היו ערבים, לא היו תוקפים אותם כך בתקשורת. בת משפחה אחרת האשימה את הרופאים כי לא הקדישו להם תשומת-לב בחדר המיון בשל היותם חרדים. על-פי הרב יצחק וייס, מדובר בעלילת דם, עלילת שקר וכזב ממש כעלילות הדם על יהודים לפני פסח. הרב וייס גם הורה לא לקבור את התינוק עד שלא ישוחרר אביו ממעצר לקראת החג. בינתיים הגיעו ל"פשרה" והתינוק נקבר. עוד אני כותבת, ומהומות פרצו, בדרישה לשחרר את האב העצור.
יש, לצערנו, המון פשעים מחרידים בעולם. קשה לי לדרג, אבל עוד יותר קשה לי לחשוב על משהו מזעזע יותר מאשר אלימות כלפי ילדך הרך וחסר הישע. לחשוב על חייו הקצרים והאומללים בעולם הזה, על התחושה של חוסר האונים אל מול מי שאמור להגן עליך יותר מכל. על-פי כתב האישום, הילד סבל מהתעללות מצד אביו מאז שהיה בן כמה שבועות. האב לא יכול היה לשאת את בכיו (ואולי גם לא את מוּמוֹ).  אבל כל זה מתגמד, כמובן, מול העובדה שמדובר ב"ייחעס". בן למשפחה מיוחסת בעדה. היכן שסוגרים דברים כאלו בפנים. בתרבות שבה אסור "למסור" לשלטון. חייו וגופו של עולל? כבוד המת? האם אלו מעניינים אותם בכלל?  הבה ונניח כי האב, שעדיין נהנה מחזקת החפות, הודה במה שלא ביצע וכי בנו רק נשמט מאחיזתו. עדיין, העובדה שעליה אין ויכוח היא כי תינוק מת. הרי גם את זה צריך לחקור.
לחברה שומרת חוק אסור להשלים עם איומים כאלו. את החקירה צריך לבצע ללא מורא. שתבער ירושלים. עם מי שיפריע לחקירה, עם מי שיגיב באלימות ועם מי שמסית לאלימות על-מנת למנוע חקירה – צריך למצות את הדין. הירתעות מכך היא הצעד הראשון במורד המדרון התלול מאד משלטון החוק לג'ונגל שבו כל דאלים גבר.
יש לומר גם כי למרות שהנסיבות היו שונות מאד, זאת איננה הקבוצה היחידה שמנהיגיה איימו במהומות אם תיערך חקירה. רק לפני כמה חודשים שמענו איומים דומים מפיהם של חברי כנסת, מנהיגים פוליטיים של הציבור הערבי בישראל. הם איימו במהומות אם המשטרה תחקור את הלינץ' שנערך במפגע בשפרעם. מהומות אמנם לא פרצו אז, אבל מצד שני גם לא ברור בדיוק איזו חקירה בוצעה. על תוצאותיה, בכל אופן, לא זכור לי ששמעתי. אשמח לעדכון.

פגיעה קלה וסיקור מביש

על הידיעה הזאת, שפורסמה באתר האינטרנט של הארץ ביום שלישי, צריך לשאול: איפה העורך/ת? הידיעה המקורית (השמורה אצלי במחשב שכן העדכונים מתחלפים באתר), סיפרה על תאונת דרכים קטלנית ברמת-אביב, שבה נהרגו אם ובנה בן ה-6. על-פי הדיווח, הנוהג ברכב הפוגע היה עו"ד דורי קלגסבלד, "מבכירי עורכי הדין בישראל". היה צריך לקרוא את הידיעה כמה פעמים כדי להבין מה קרה בתאונה, לאור הניסוח הפתלתל הבא: "אתמול סמוך לשעה 15:30 ג'יפ מסוג פולקסוואגן, נהוג בידי עורך הדין דורי קלגסבלד, נסע בדרך נמיר מצפון לדרום וככל הנראה לא הבחין בכלי הרכב שעמדו בצומת ברמזור אדום 50-70 מטר מצומת איינשטיין. הוא פגע קלות ברכב מסוג וולוו ולאחר מכן ברכב מסוג פיאט פונטו, שהיה נהוג בידי יבגניה וקלסר שהסיעה את בנה ארתור בן ה-6."  מה הבנתם מהתיאור "פגע בכלי הרכב שעמדו בצומת ברמזור אדום?". אה, כן. מה שאתם חושבים. ופגע כל-כך "קלות", עד שברכב הבא שנפגע ממנו (הפעם כבר בעוצמה) נהרגו אשה וילד.  אבל כל זה היווה בעדכון האינטרנט רק הקדמה לנושא העיקרי, שהוא עו"ד קלגסבלד הידוע (שייצג את שרון!), פועלו, קורות חייו, נושא הדוקטורט שלו וגם מי היה המנחה שלו לדוקטורט (משום מה הושמטה העובדה שהוא גם כתב בזמנו בהארץ).  הידיעה שנכנסה לעיתון המודפס כבר היתה מרוככת ולפחות הופרדה לשתי ידיעות משנה. אחת מהן עסקה בתאונה, בקצת יותר פירוט וגם נתנה תמונה של יבגניה וקלסר שנהרגה בתאונה. ידיעה נפרדת הוקדשה לפועלו של קלגסבלד.
ועכשיו מוכרחים לשאול את השאלה: לו היה הנהג הפוגע "סתם" אדם מן הישוב, גם אז היה הארץ בוחר לתאר את התאונה באותו אופן, ובאותן פרופורציות? שיהיה ברור: לא הייתי רוצה להיות במקומו של קלגסבלד, שגם נפצע בעצמו בתאונה. מה שקרה לו הוא בוודאי אחד הדברים הנוראים שיכולים לקרות לאדם, מלבד להיהרג בעצמו או לאבד אדם קרוב בתאונה כזאת. אבל לידיעת העורכים: סוג כזה של דיווח יכול אולי להיות נהוג בצהובונים. להתעניין בידוּען יותר מאשר במותם של בני-אדם זה נמוך, זה ירוד, זה דוחה. בשלוש מילים: בושה של סיקור.

הניו-יורק טיימס נזכר

במשך שבועות אני ממתינה לראות מתי יפרסם הניו-יורק טיימס ולו מִלה על פרשת "מחקרם" מעורר המחלוקת של וולט ומרשהיימר. עם כל יום שעבר גדלה התמיהה על השתיקה וההתעלמות ממה שעורר סערה בעולם האקדמי ולא רק בו, וקיבל ביטוי נרחב בכלי תקשורת אחרים כמו הבוסטון גלוב והוושינגטון פוסט, שלא לדבר על בלוגים. (ריכוז של קישורים לכיסוי התקשורתי של הפרשה אפשר למצוא כאן). קשה היה לתמוך בסברה כי ההתעלמות הזאת היא מקרית. ביני לבין עצמי תהיתי האם היא נובעת מכך שהניו-יורק טיימס בעצמו מואשם לא אחת בקרב חוגים מסוימים כשייך ללובי הישראלי; אותו לובי שוולט ומרשהיימר מאשימים בכך שהוא גורם לממשל האמריקני לפעול נגד האינטרסים האמריקנים. ביום רביעי זה סוף סוף קרה. הניו-יורק טיימס פירסם סיקור של הפרשה. במדור החינוך. הוא עצמו כותב על המחלוקת הגדולה שעורר המאמר ועל-כך שפורסמו בעיתונות "מאמרים רבים", אך שותק לגבי שתיקתו שלו. זאת, כמובן, לא השתיקה הראשונה מעוררת התמיהה של הניו-יורק טיימס.
בינתיים, וולט ומרשהיימר לא מגיבים לאותה חלק מהביקורת שנמתחה על המאמר שפירסמו שעשתה זאת באופן ענייני. ביקורת שהפריכה חלק גדול מטענותיהם והצביעה על שגיאות עובדתיות, על ארגומנטציה לקויה ועל ביסוס רופף. הם גם לא נענו לאתגר לקיים דיון פתוח ופומבי בשאלות האלו. הם מעדיפים רק לומר כי התגובות הן הוכחה נוספת לקיומו של אותו לובי שהם הצביעו עליו. "מ.ש.ל."

Read Full Post »

הארץ דיווח ביום א' בעמודו הראשון על תקלה לא נעימה שארעה לניו-יורק טיימס. ב-11 במרץ יצא האחרון בכתבה על מי שעומד, לכאורה, מאחורי התמונה המפורסמת ביותר מכלא אבו-ג'רייב. מאוחר יותר התברר לעיתון שזה לא האיש.  לכן הוא יצא בשבת בכתבת תיקון שפורסמה בעמודו הראשון, ובעמוד השני, במדור התיקונים, התפרסמה "הערת עורך", תת-מדור נפרד המוקדש לתיקונים מיוחדים הדורשים את התייחסות העורך. הייחוס המוטעה כבר התפרסם קודם בכלי תקשורת אחרים, אך לא רק שהניו-יורק טיימס לקח אחריות מלאה, אלא שעורכו קבע כי הוא שגה בכך שלא ערך בירורים נוספים ולא חקר כהלכה את זהות האדם בצילום טרם הפרסום.
אגב, מכתבת הטיימס של שבת עולה כי ככל הנראה עלי שלאל קוואיסי, שבו מדובר, עוּנה בדרך דומה גם אם לא הוא זה שצולם באותו צילום ספציפי.

ועכשיו תראו מי טורח לפרסם את הסיפור על השגיאה בעמודו הראשון. העיתון שאצלו אין כלל מדור תיקונים, דוגמת זה המתפרסם בקביעות בניו-יורק טיימס שגם מזמין כמדיניות את הקוראים לשלוח לו תלונות והצעות לגבי הדורש תיקון, הערות שהוא מקבל בברכה, כלשונו. מי שחוגג על השגיאות של הניו-יורק טיימס הוא העיתון שמדי פעם מפרסם "הבהרה" בלשון רפה (מה יש להבהיר, שטעיתם?), לְמה שדורש את הלשון המפורשת "תיקון". העיתון שלא מגיב כלל על הערות תיקון שנשלחות לו לגבי פרטים חשובים ששגה בהם, ואיננו מתקן אותם. העיתון שמן הנסיבות של הפעמים הספורות שבהן כן פירסם "תיקון" אפשר להניח, לא בלי ביסוס, שזה היה בעקבות איומים בתביעות ענק מצד עורכי-דין ידועי שם.
מה היה עושה הארץ אם היה נופל כמו הניו-יורק טיימס? לא יהיה זה מרחיק לכת לשער שלא היינו רואים שם כתבה על כך בעמוד הראשון, או הערת עורך של לנדאו הקובעת כי העיתון היה צריך לבדוק יותר טרם הפרסום, או לפנות לאדם מסוים לקבל את תגובתו, כמו בדוגמא אחרת להערת עורך שפורסמה לאחרונה בניו-יורק טיימס. לא צריך רק לשער, אפשר גם להיזכר איך "התמודד" הארץ ממש לאחרונה עם העובדה המצערת ששגה והאשים בכותרתו הראשית כי אי-אבחון של מחלת שרון גרם לטיפול שגוי שהוביל לארוע הקטלני השני. (ראו כאן, אייטם שני).

לשגות זה אנושי. הניו-יורק טיימס (כמו הגרדיאן, שאת שניהם קראתי על בסיס יומיומי בתקופות שונות בשנה האחרונה), מבין שגם אם טוב יותר לבדוק מראש, חייבים לתקן בדיעבד אם כבר שגית. בשני העיתונים האלו, שמהווים את קבוצת ההתייחסות של הארץ, מתקנים לא רק זוטות כמו תאריכים או שמות שלא אויתו כהלכה. מתקנים גם תיקונים משמעותיים, המצביעים על טעויות שנעשו בשיקול הדעת העיתונאי/המערכתי. עיתונים רציניים מבינים שהנכונות לתקן היא חלק מתג האמינות של העיתון, שהוא הנכס העיקרי של כל כלי-תקשורת.

זה יופי לרצות להיות כמו הניו-יורק טיימס והגרדיאן, רק שזה אומר גם לאמץ את הסטנדרטים המחמירים שלהם, לא רק את הארוֹמה החו”לית. אבל הרבה יותר קל, כידוע, להכות על חטא על חזהו של הזולת, לא על זה שלך. אז בינתיים הארץ חוגג על הטעויות של הניו-יורק טיימס, בלי לאמץ את מדיניות התיקון שלו, הראויה לכל שבח.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

Read Full Post »

בלהט הוויכוח על פרשת האזנות הסתר של הממשל האמריקני לאזרחיו, נדחקת קצת שאלה חשובה לא פחות, הנוגעת לתפקידה של עיתונות בחברה דמוקרטית. הניו-יורק טיימס חשף את הפרשה ב-16 בדצמבר. כפי שהעיתון הודה בעצמו בידיעה, המידע היה בידיו כשנה, והבית הלבן ביקש ממנו לא לפרסמו, בטענה כי זה יפגע בביטחון המדינה. העיתון לא מדווח כיצד התייחס ל"בקשתו" זו של הממשל; הוא כן כותב כי לאחר סדרת פגישות עם פקידים בכירים הוא דחה את הפרסום כדי להביא דיווח נוסף, וכי מידע שפקידים אלו טענו כי יסייע לטרוריסטים – הושמט.

השאלה היא מדוע בחר הניו-יורק טיימס לדחות במשך כשנה את פרסום החומר הנפיץ הזה. לא פחות חשוב, מדוע בחר לפרסמו דווקא בעיתוי שבו עשה זאת? זהו מצע דשן לספקולציות, כמובן, אך תשובה ברורה אין. מדובר בעיתון שסיסמתו הידועה היא "כל החדשות המתאימות לדפוס", mind you. תשובה אפשרית אחת היא כי העיתון פשוט נענה לבקשת הממשל. המאמצים תשובה זו מוצאים את עצמם עם השאלה הבאה בתור: מדוע פורסמה הידיעה לבסוף? היתכן שלניו-יורק טיימס היתה אג'נדה פוליטית משלו, הן בדחייה הן בפרסום המאוחר? יש המאשימים את העיתון כי המידע היה בידיו עוד לפני הבחירות לנשיאות, וכי לו היה מפרסם אותו בזמן, וממלא את תפקידה של עיתונות ליידע את האזרחים בדבר פעולות הממשל – סביר מאד כי תוצאות הבחירות היו שונות. העיתון הואשם כי שכח את תפקידו מרוב דבקות בהגנה על מדיניות החוץ של בוש מאז ה-11.9. לעומת זאת, יש שידחו את תסריט ההיענות כבלתי-אפשרי, ובעיקר כזה שאינם רוצים להאמין בו. הם ינסו, אולי,להתבסס על הדיווח של העיתון עצמו אודות הלחצים שהופעלו עליו. אחרים חשפו אינטרסים נוספים ומערכת יחסים מורכבת בין הניו-יורק טיימס לבין ספרו של אחד מהעיתונאים שפירסמו את הידיעה. Drudge Report רמז כי העיתון השהה את הפרסום על-מנת לקדם את מכירות הספר. ואולי להיפך, ביקש להקדים אותו? התבלבלנו.

ההחלטה של העיתון – להשהות ולפרסם לבסוף – לא נומקה באופן משכנע. ההצהרה ששיחרר עורכו נראית בעיקר כניסיון לרצות את כל הצדדים (ומתכון בדוק לכך שאיש לא ירוּצה, כידוע). אין ספק שהסיפור האמיתי הוא הסמכות הלא-חוקית שנטל לעצמו בוש לצותת לאזרחיו. אבל אם הניו-יורק טיימס לא דיווח להם על-כך – האם הוא לא תרם לכך? מה שעדיין נשאר טעון הסבר הוא כיצד אחד מחשובי העיתונים בעולם איננו סבור כי הוא חייב הסבר של ממש לקוראיו, ומניח או דורש כי הם יניחו שזה נעשה מסיבות טובות. הקוראים הרי לא יודעים כל מה שמתרחש מאחורי הקלעים. לא של העיתונות, ולא של הממשל – בעזרתה האדיבה של העיתונות. אין מה לומר, פרשנות מעניינת במיוחד למושג של "חדשות המתאימות לדפוס".

Read Full Post »

בדרך-כלל אני מפנה למאמרים כאלו ב"המלצות חמות", בטור הימני. אבל המוסף של הניו-יורק טיימס השבוע גדוש בממתקים, כך שהוא מרוויח ביושר קישור מיוחד.

מייקל איגנטייף, ששואל מה עושים האמריקאים בעירק? (ובליבריה? ובאפגניסטן?), מנסה למקם את הכיבוש בעירק בהיסטוריה הארוכה של ארה"ב כמעצמה מתערבת.

ג'פרי רוזן, במאמרו איך להצית מחדש את מלחמות התרבות, צופה שהחלטת בית-המשפט העליון של ארה"ב לפסול חוקים האוסרים על יחסי מין הומוסקסואליים, תביא למכת-נגד שתיטיב עם השמרנים דווקא.

וג'ון גרטנר על החיפוש העקר אחרי האושר שנובע מכך שאנחנו לא יכולים לִצְפּוֹת ממה נהיה מרוצים, פשוט כי אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים.

שלושת המאמרים ארוכים למדי. לאמריקאים יש סוף-שבוע ארוך, כידוע.

Read Full Post »

ג'ייסון בלייר. רק קצה קרחון.

הניו-יורק טיימס ממשיך בהפקת הלקחים מפרשת בלייר.

בין השאר, הוא יוצר שלושה תפקידים חדשים: "עורך ציבורי", עורך לסטנדרטים של העבודה העיתונאית ועורך שיפקח על הקריירה המקצועית בעיתון. עורך הסטנדרטים יפקח על יצירת מערכת של סטנדרטים עיתונאיים וניטורם, וידריך בנושאי אתיקה ויושרה. הידד.
הדו"ח המלא של ועדת הבדיקה שמונתה לאחר המקרה הוא בן 95 עמודים. מעניינת במיוחד הקביעה כי בלייר קוּדם למרות עברו המקצועי והאישי הבעייתי, בין השאר בשל מוצאו ("רצון להגביר מגוון"), תקשורת לקויה וחשש שמא מניעת קידומו תתפרש כאפליה.

התקינוּת הפוליטית שמהלכת עלינו אימים היכתה בניו-יורק טיימס והיכתה חזק. אבל לא רק בו. אני מכירה עוד כמה ארגונים שההתיישרות עם הפוליטיקלי קורקט מחליפה בהם את היושרה (האינטגריטי), שקובעת, בין השאר, שעקרונות לא מחילים באופן חד-צדדי, על-פי זהותם של הצדדים הנוגעים בדבר.
כשהנכס היחיד הוא אמינות, כדאי לא לשחק בה.

הידיעה בהארץ (נקווה שהיא מדויקת…)

רשימות קודמות בנושא:
איך נוהג הניו-יורק טיימס בעיתונאי שסרח
הערה על פלגיאריזם

Read Full Post »

עוד בעקבות פרשת הניו-יורק טיימס

אין זה מקרה שפלגיאריזם הוא הונאה אך לא פשע, כותב ריצ'רד פוזנר, שופט בית-המשפט לערעורים של המחוז השביעי בארה"ב ופרופסור למשפטים באוניברסיטת שיקגו. הוא לא ממש גניבה ואין לבלבל אותו גם עם הפרת זכויות יוצרים. לטענתו, אנחנו מגזימים בשימוש בפלגיאריזם, כשיש פרקטיקות כתיבה רבות שמשתמשות בו בהכרח (כמו אלוזיות ספרותיות או "עיבוד" של יצירה מקורית). כאן יש לי הרגשה שדווקא פוזנר מתבלבל. שימוש מדויק במונח הוא תמיד חיוני, אבל האם באמת לא ברורה לנו ההבחנה בין שימוש ספרותי ביצירות קודמות לבין פלגיאריזם?

חיזוק האתיקה המקצועית, ולאו דווקא ההגדרות המשפטיות, הוא חיוני בהקשר זה. שקר הוא דוגמא טובה להבדלים בין מוסר וגם אתיקה מקצועית, לבין משפט. שקר איננו עבירה על החוק אלא בנסיבות מסוימות כמו עדות שקר, הונאה או התחזות. אבל שקר ככלל נחשב לפְּסוּל מוסרי, ולעבירה אתית באתיקות מקצועיות שונות. ושמתם לב שהוא לא אסור בעשרת הדיברות? רק הדחה לשקר ("לא תענה ברעך עד שקר").
מי שמעוניין/ת להרחיב בנושא, מוזמן/ת לעיין בספרה של סיסלה בוק, lying.

Read Full Post »