Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘נילי כהן’

כפיל בחנות חרסינה שועט שר המשפטים במערכת המשפט, הורס ומנתץ כל מה שבדרך, טוב או רע. כאילו לא החליף את כובעו, מכותב מאמרים משתלחים בבית המשפט בידיעות אחרונות לשר הממונה על המערכת, שצריך לגלות אחריות וריסון. כבר כתבתי בעבר כי אני שותפה לחלק מביקורתו של פרופ' פרידמן על מערכת המשפט ובעיקר על התנהלותו של בית-המשפט העליון. אבל הסגנון, כמו שאומרים; סגנון התנהלותו של פרידמן והאופן שבו הוא נחוש להגשים את האג'נדה שלו, בלי לקחת שבויים, מקשה מאד להצדיק כיום גם את החלק הענייני של הביקורת הזאת. כי שינויים יש לעשות באופן מדוד, מאוזן וזהיר. לא להסתער כאחוז דיבוק על היעד ולשכוח שאין לנו מערכת משפט אחרת, ושאם זאת תצא חבולה ומרוסקת – הנזק עלול להיות בלתי-הפיך ויידרשו שנות שיקום רבות, הרבה מעבר לשנות או חודשי כהונתו הנותרים של פרידמן.

יש יתרון בכך ששר מגיע מחוץ למערכת הפוליטית, ללא יומרות לשרוד בה בכל מחיר (אם כי מתוך נאמנות מתחייבת למי שהביא אותו אליה), אלא מתוך כוונה כנה להתמקד בתחום מומחיותו ולרתום את יכולתו לטובת המערכת הציבורית. אבל נדמה שלא יהיה זה מרחיק לכת לאבחן כי לא זה מה שמניע את פרידמן. המוטיבציה שלו שונה לגמרי, וקוראים לה פרופ' נילי כהן. פרידמן גילה את כשליו של בית המשפט העליון ביום שבו לא מונתה בת-חסותו לאותו בית משפט. מאז מדריך את צעדיו של פרידמן בכל הנוגע למערכת המשפט מבחן נילי: הלה הם אם לצרה? כך, דבר שמציעה או עושה נשיאת בית המשפט העליון איננו יכול להיות תקין או ראוי, משום שהיא התנגדה למינויה (ולא חשוב כרגע אם בצדק אם לאו). גם אם באופן קונטינגטי אכן יש להתנגד למהלך זה או אחר של בייניש, הרי התנגדותו של פרידמן לא תנבע ממניע ענייני. לפחות תהיה חשודה ככזאת.

הכתבה שפורסמה במוסף הארץ בסוה"ש מתארת את פרידמן כאדם אחוז דיבוק; אובססיבי לחלוטין בכל הקשור לקידומה של הפרוטז'ה שלו בחיים המקצועיים-האקדמיים. הכתבה מציינת כבדרך אגב שכהן חברה באקדמיה הלאומית למדעים לצד פרידמן וברק. משום מה היא מחמיצה את הסיפור שמסתתר מאחורי החברות הלא תמימה הזאת: פרס תנחומים לכהן לאחר שלא מונתה לבית המשפט העליון. פרס שבישל פרידמן בהסכמתם של שני החברים האחרים במקצוע המשפטים באקדמיה, ברק ואנגלרד, שלפחות הראשון שבהם היה ככל הנראה אחוז אשמה על שלא צלח בידו לקיים את הבטחתו לפרידמן למנותה לעליון. כך מתבצעים מינויים לגוף סטטוטורי בישראל. "אם נילי כהן לא מונתה, אף פרופסור לא ימונה". כך מצוטט פרידמן בתגובה להצעה להביא מועמד מהאקדמיה לבית המשפט העליון. ממש הקוזה נוסטרה. גם לי גם לך לא יהיה. כאילו היה בית-המשפט חלקתו הפרטית ולא מוסד מרכזי בדמוקרטיה הישראלית. מיום ליום מתברר: פרידמן בא למערכת המשפט לעשות ונדטה.

ענייני זה לא, גם לא בסמכות

אחד ממהלכי "אנטי בייניש" של פרידמן נגע למינויה של עו"ד נאוה בן-אור, לשעבר משנה לפרקליטת המדינה, לשופטת בבית המשפט המחוזי בירושלים. אפתח בגילוי נאות: נאוה היא ידידה טובה שלנו.  פרידמן דחה את מינויה לאחר שזה אושר כדין בוועדה למינוי שופטים, ובכך לדעתי פעל ללא סמכות. התלונה שהגיש נגד בן-אור עוה"ד דרור חוטר-ישי (ומי שעומדים מאחוריו) כבר התבררה שם. אבל בבן-אור תמכה בייניש, וזאת כמובן סיבה טובה לנסות לסכל את מינויה של פרקליטה שעל יושרה האישי והמקצועי אין חולק, גם לא סניגורים שהופיעו מולה בתיקים. לפרידמן זה לא הפריע לזרוק עליה בוץ בחצאי רמיזות שפורסמו בעיתונות. במאבק נגד בייניש הכל מותר.

כדאי בהזדמנות זאת לתקן שגיאה גסה שחזרה ונשנתה בדיווחים על המקרה שבן-אור היתה מעורבת בו כפרקליטה בכירה בפרקליטות המדינה, גם בדיווחים של "כתבים" משפטיים וגם כאן באתרים ברשימות. האזנות הסתר שבהן היה מדובר לא היו האזנות בלתי-חוקיות אלא האזנות שאושרו כדין בצו של בית משפט. האזנה היא לקו, לא לשיחות מסוימות, ולכן כשמאזינים לאדם מסוים נקלטות גם שיחות שאינן קשורות למושא החשדות נגדו, שבגינו הוצא הצו. כשמדובר בפוליטיקאי, באופן טבעי מוקלטות גם שיחות שבהן הוא עוסק בפוליטיקה. השאלות הקשות היו כיצד ומה מתמללים מאותן שיחות, מה עושים עם אותו חלק מתומלל שאיננו נוגע למושא הצו, ומה קורה אם במהלך ההאזנה מתגלים חשדות בדבר עבירות אחרות, לא אלו שבעטיים הוצא הצו. ניצב מזרחי סבר כי עליו לשמור את התמלילים האחרים בכספת, שמא יואשם בהשמדת ראיות. גם אם בן-אור טעתה בשיקול-הדעת בהנחיה זאת או אחרת – ואינני יודעת אם כך הוא – האם זאת סיבה לא למנותה לשופטת? כלום קיים שופט מחוזי בישראל שהחלטתו לא נהפכה אי-פעם בבית המשפט העליון, כלומר שעל שיקול דעתו חלקו בערכאה גבוהה יותר?

ומלבד זאת,  יש לעצור את רצח העם בדארפור.

Read Full Post »

מידותיו של שר המשפטים

בלי לחוות דעה לגבי מה שהואשם בו השר רמון השבוע, ואפילו בהנחה שאין בהאשמה ממש, הרי מאז שנכנס רמון לתפקידו צץ שמו ביותר מדי תקריות שאינן הולמות את המידות הנדרשות משר משפטים. זה התחיל בהחלטת ועדת האתיקה של הכנסת (אייטם אחרון) שעליו להחזיר את המימון שקיבל (כח"כ) מהמיליונר אהרן פרנקל כדי לנסוע לחתונתו במונקו; זה המשיך בהשתתפותו, הפעם כבר כשר, במופע יחצ"ני של סלקום; והנשיקה המדוברת מותירה טעם מפוקפק אפילו אם היוזמה לה היתה לחלוטין מצד העובדת.

בשר המשפטים אסור שיוטל דופי. על יושרו וטוהר המידות שלו להיות מעל לכל ספק. הוא נהנה ככל אזרח מחזקת החפות, אבל הוא גם איש ציבור העומד בראש מערכת המשפט. ככזה, העובדה שהוא נחקר תחת אזהרה מטילה עננה כבדה על דימויו הציבורי, אשר מקרינה על כל מערכת אכיפת החוק. זאב סגל ציטט השבוע מפסיקת בג"צ שקבעה כי שר המשפטים, אשר נושא באחריות יותר מכל שר אחר לשלטון החוק ולערכי המשפט, "אמור לסמל באישיותו ובהתנהגותו לא רק את השמירה על הדין, אלא גם את הטוב והישר שמעבר לדין". למי שמכיר את רמון ואת הקריירה שלו, לא נותר אלא לתהות האמנם התיאור הזה יכול להלום את מידותיו. לא שצחי הנגבי שימש דוגמא נאה יותר. במקום לנקוט בצעדים המתבקשים כדי לחסוך ליועץ המשפטי את כאב הראש והמבוכה שבהחלטה בנוגע לשר משפטים מכהן, כמו לצאת לחופשה או להשעות את עצמו, ממשיך רמון להתבטא כהרגלו תחת כל עץ רענן, כאילו דבר לא אֵרע.

על "מומחים בעלי שם" ועל שחיתות

המאבק על המינויים לבית המשפט העליון כבר מזמן חצה כל סף של ריסון עצמי. על התנהלותם השערורייתית של השופטים עצמם כתבתי כבר בעבר. אבל גם התקשורת לא טומנת ידה בצלחת. על מי מסתמך הכתב המשפטי של הארץ, למשל, כאשר הוא מכתיר את פרופ' נילי כהן שוב ושוב כ"מומחית בעלת שם עולמי" בתחומה, ה"זוכה להערכה גורפת מצד עמיתיה באקדמיה"? לא יהיה זה מרחיק לכת להניח שהוא ניזון מחברה הקרוב של פרופ' כהן, שניהל מעל דפי ידיעות אחרונות קרב חסר מעצורים למען מינויה בסיבוב הקודם. אגב, אותו עיתון שהמו"ל שלו הוא ידידו הקרוב של חבר אחר של כהן, שהתפטר השבוע מתפקידו כמנהל בתי המשפט.
לעומת זאת, ואולי לא בלי קשר, איש בעיתונות לא הרים את הכפפה ולא חשף ברבים את הסיפור השערורייתי הבא, שהובא לידיעתו של יותר מכתב אחד, ביותר מעיתון אחד. לאחר שפרופ' כהן לא מונתה בפעם הקודמת לבית המשפט העליון, על אף מאמציו של נשיאו, דאג לה אותו ידיד לפרס ניחומים בדמות כהונה באקדמיה הישראלית למדעים שבה הוא חבר, בתמיכתו של נשיא בית המשפט העליון, חבר באקדמיה אף הוא. (מה שמביא אותנו לשניים מתוך שלושת החברים באקדמיה במקצוע המשפטים).

בניגוד לסופרלטיבים שמעטיר הכתב המשפטי של הארץ על ראשה של כהן, קשה למצוא בין אנשי האקדמיה המשפטית בארץ שותפים לדעתו הטובה של אותו ידיד קרוב, הסבור כי פרופ' כהן היא מומחית בעלת שם עולמי בתחומה. לטעון שהיא מגיעה למעלת ההצטיינות המיוחדת הנדרשת כדי להיות חברה באקדמיה הישראלית למדעים תהיה הגזמה פרועה. אין לי שום תלונה לפרופ' כהן. היא קיבלה הצעה מחמיאה ואין סיבה שלא תיענה לה. לעומת זאת, כאשר גוף סטטוטורי מאשר כך את "בחירת" חבריו קשה למצוא לכך מִלה אחרת מלבד שחיתות. אבל את שיטת המינויים של "חבר מביא חבר" ייבאו לשם, אולי, מבית המשפט העליון.

מינוי חירום. כאילו, דה?

הצעתו של פרופ' אמנון רובינשטיין למנות את מאיר שמגר במינוי חירום של שנתיים לנשיא ביהמ"ש העליון היא הצעה מביכה, בלשון המעטה. באיזו שעת חירום משפטית אנחנו נמצאים, ומה פתאם נהלי המינויים לבית המשפט מוכפפים אף הם למִלת הקסם הישראלית, "שעת חירום"? לא ברור מה מנסים להשיג בהצעות כאלו מלבד לערער את מעמדה של מי שצפויה להיות נשיאתו הבאה של אותו בית משפט, ושיש גורמים המנסים בכל דרך לעשות לה דה-לגיטימציה.

Read Full Post »