Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סביון ליברכט’

איש ואישה ואיש מאת סביון ליברכט. הוצאת כתר, 224 עמ', 56.90 שקלים

פורסם בהארץ ספרים, 17.6.1998

מותו של אדם קרוב הוא אחת החוויות היותר קשות ומטלטלות שמזמנים לנו החיים. מותו של הורה מסיר את מעטה המגן שמעניקים לנו הורינו מאז ילדותנו, מקלף את השכבה האחרונה שסברנו שמגינה עלינו, משאיר אותנו אין-אונים מול ידיעת סופיותנו וחשופים אל מותנו המתקרב שלנו. כאילו אומר לנו הטבע: אתם הבאים בתור.

ליווי של הורה חולה ההולך ודועך אל המוות, אם הוא מותיר בכלל מרחב נפשי ורגשי לדבר-מה מחוץ לכאב ולהתמסרות, מאפשר לנו להיפרד מההורה וממה שהוא מייצג בחיינו. חשבון נפש שלנו עם עצמנו ולהתחשבן התחשבנות מרה איתו. אין זו רק הגסיסה. זוהי גם הזיקנה על כל עליבותה; הקושי לראות מקרוב את ההורה הכל-יכול של ילדותנו הופך לילד תובעני וגחמני, מאבד את זיכרונו ואת השליטה על תפקודי גופו.

המצב השביר הזה, שאליו אנו נקלעים מול מותם המתקרב של הורינו, דולה מאיתנו סדרה של תגובות אפשריות. את חמוטל, גיבורת הספר, הוא משליך אל זרועותיו של שאול, שאותו היא פוגשת בבית החולים. כמוה, גם הוא מלווה הורה במסע הפרידה מן החיים. שניהם נשואים והורים לילדים, אך החוויה העזה שהם עוברים יוצרת ביניהם את החיבור החזק מכל: חיבור הנואשים.

"זאת אני, אמא, חמוטל", חוזרת חמוטל ומזדהה בפני אמה שאיננה מכירה אותה, בביקוריה היום-יומיים בבית החולים הסיעודי. בתה של שכנתה לחדר אינה חדלה להציג בפני אמה את אלבום התמונות המשפחתי ולספר את סיפורן, כדי לנסות ולהשיב דרך התמונות את זיכרונה שאבד. חמוטל מתבוננת בריטואל הכפייתי, העקשני והנואש ונזכרת בתמונות מימי ילדותה שלה. אמה, ההופכת לנגד עיניה ליצור חסר-אונים, מפיקה ממנה מנעד של רגשות: רכות, חמלה, ייאוש ורחמים עצמיים.

ברגע של כנות עצמית מבינה חמוטל שאפילו מול המוות איננו פוסקים מלהפעיל כוח על זולתנו:

'אני יודעת למה אני באה', אמרה בלבה. לא רק כי היא העד האחרון של ילדותי. אני באה כדי לפצות את עצמי על כל השנים שהיא דרסה אותי. עכשיו אני חזקה והיא חלשה – ואת זה אני באה לחגוג. וגם לבזוז את הרוך שלה כלפי, שאז לא יכלה לתת לי ועכשיו היא לא יכולה לעצור. אין בזה שום אצילות, זה עניין פשוט של מלחמה: המנוצח מחכה לרגע הנכון שבו המנצח ייחלש, והרגע הזה, אם מחכים לו בסבלנות, מגיע תמיד, ואף פעם לא מאוחר להתענג עליו'.

חמוטל, עורכת כתב-עת לפסיכולוגיה ואם לשתיים, חשה כי נעזבה על ידי משפחתה בהתמודדות עם אמה, ופרשיית האהבים מחדדת את המשבר בחיי נישואיה והופכת אותו לגלוי. שאול מגיע לסעוד את אביו משיקגו. דירת אביו, שבה הוא מתגורר בעת שהותו בארץ, משמשת את השניים למפגשיהם.

מפגש בצל המוות הוא לעולם מפגש קיצוני. כבר בקפה הראשון מוצאת עצמה חמוטל מספרת לשאול דברים אינטימיים על אמה שלא העזה לדבר עליהם עם הקרובים לה, במקום ללהג דברי ריק כמקובל בפגישה ראשונה.

כאילו היטיבו להכיר זה את זה בחיים קודמים, ועכשיו היה עליהם רק לדלות את המראות ואת הקולות מתוך הזיכרון (…) ופליאה התעוררה בה איך חיה כל השנים, רבות מהן בתחושת שלמות, בלי שהאיש הזה, שאת שמו לא ידעה עדיין, היה חלק מחייה.

האמנם מוצאת חמוטל בשאול את אותן איכויות שהיא מדמה למצוא, כאילו סוף סוף היא יכולה להיות היא עצמה ולמצוא מנוחה? מעמדת הקורא הביקורתי, המרוחק כבר ממות הוריו, וזיכרון הכאב הקורע את בית החזה כאילו תולשים איבר מגופו התעמעם בו זה כבר, קל לנו לומר כי אין אלו אלא תכונותיו של המצב הקיצוני שהיא נתונה בו.

זהו סיפור אהבה שסופו ידוע מראש; אין לו תכלית אלא פרידה. "תרגיל כפול בפרידה", מכנה חמוטל את היכרותם. הפרידה הצפויה מהאהוב שיחזור לביתו שבשיקגו לאחר מות אביו מלווה כהד את הפרידה הגדולה מן האם. מה שונה פרידה מאדם שנשאר על כדור הארץ, גם אם רחוק, גם אם בלתי-נגיש ואסור במגע, מהפרידה ממי שעוזב את ארץ החיים לעד.

"ועכשיו שאיני יכול לטלפן/ולהגיד לך שלא אבוא או שאבוא/אני מבין את פשר אהבת אושרי/המעוות אי אז כשעזבה אותי אהובה/אחת ובלילות הייתי מחייג במין/תאווה רק כדי לשמוע את קולה הנזהר/מעבר לים מבקש לא לטלפן יותר אם אפשר", כתב יצחק לאור. אבל חמוטל נלפתת בשאול, נאחזת בפרידה ממנו, לבה משתולל מכאב.

מנגנון גופני מוכר מאפשר לנו לעשות מניפולציה על הכאב. כאשר קשה לעמוד בכאב גופני נוקב, אנו גורמים לעצמנו כאב במקום נוסף. המוח מתרכז בו ו"שוכח" את הכאב המרכזי. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", כותב לה שאול בפתק שמצורף לזר הפרחים שהוא שולח מעבר לים ביום הולדתה. אבל הזמן – זה יכול גם יכול לכבות אותה, כפי שהוא יכול כמעט לכל רגש שבנו. רק עם האובדן שבמוות קשה לו, לזמן, וגם עם כאב האובדן הזה אנחנו ממשיכים לחיות.

הגעגועים לשאול עדיין עזים, אך כעת תבין חמוטל את מקומם ביחס לגעגועים אל אמה ואת התפקיד שמילא האיש הזה בחייה כשליוותה אותה בימיה האחרונים. "כך דרכו של העולם, שאנשיו מבינים את חייהם בדיעבד", היא מסכמת לעצמה מתוך מחנק הגעגועים, הזיכרונות והחמלה.

המוות הוא אירוע חריף ונוקב עד מאד, החודר אל המקורות העמוקים ביותר של הייסורים האנושיים, אמר מישהו. אך הוא גם מזמן לנו, כמו לחמוטל, אפשרות להגיע אל הקצוות שלנו. לא כולם רוצים להגיע לשם.

עד היום הוציאה סביון ליברכט ארבעה קבצי סיפורים ואת המעבר אל הרומן הראשון, זה שלפנינו, היא מבצעת בהצלחה מרובה. אהבתי את הכתיבה הזורמת, המשכנעת והלא-מאולצת; את עושר השפה וגמישותה ואת האופן שבו ליברכט לשה ומותחת אותה; ויותר מכל, את היכולת להתחבר דרכו, מחדש, אל החוויות המרכזיות ביותר של הקיום האנושי ואל האופן הפרטי מאד שחוויתי אותן אני.

אהבה ומוות – שני מרכיבים שיכולים בנקל להפוך כל יצירה לקיטש, או לסתם רומנטיקה. ליברכט מצליחה לצלוח באופן משכנע את הספר בלי ליפול לאף לא אחת מן המלכודות. לאורך הספר עובדת הגיבורה בקדחתנות על גיליון כתב-העת שהיא עורכת, המוקדש לטכניקה תרפויטית על-פיה חוזר אדם ו"מתקן" את חלומותיו, תופר לעצמו סוף נראטיווי שונה לחלום כפי שנחלם, תוך כדי שהוא מפרש מחדש את חייו ומחזיר לעצמו שליטה עליהם. גם לחמוטל עצמה תזדמן האפשרות הנדירה של תיקון. היא תדע, בסוף, שזו היא, חמוטל.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »