Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘סודאן’

שבועות הוא חג החסד. חג החמלה וקבלת הנוכרי(ה). וגם הגאולה. הפרטית, ואולי יותר מכך.  זהו חגה של הגיורת הראשונה, הדבקה בחמותה לא לעוזבה. “כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי”. חג הקוצרים המצוּוים “וְלֹא תַכְלִימוּהָ… וְלֹא תִגְעֲרוּ-בָהּ”. והתזכורת שדוד המלך (שמביתו יבוא המשיח, כזכור) הוא צאצאה של נוכריה. נישואי תערובת, קוראים לזה היום. יש הרבה מה לומר על מגילת רות מנקודת מבט פמיניסטית. כיצד אשה יכולה לעשות את דרכה בעולם פטריארכלי ומה מגדיר אותה בו, על דיני הקניין והנחלה הנוקשים שלו. אבל לא הפעם.

המשך…

Read Full Post »

החזרתם של מבקשי מקלט סודאנים “מרצונם”(?) לארצם מעוררת שאלות רבות. בעיקר משום שניתן מידע סותר באשר לוידוא רצונם והאם ניתן בהסכמה חופשית, וכן להליך שעברו טרם ההחזרה. אתייחס כאן לשתיים בלבד: שאלת הערבויות שניתנו לישראל; והסיקור התקשורתי שסיכן עוד יותר את המוחזרים. אך לפני זה כמה מילות הקדמה על מעמדם של מי שהמדינה מכנה “מסתננים” ועל עצם החזרתם.

המשך…

Read Full Post »

ולא יכון שלום בלי צדק?

התובע של בית הדין הפלילי הבינ"ל (ICC) הוציא צו מעצר בינ"ל כנגד נשיא סודאן, עומר אל-באשיר. זוהי הפעם הראשונה שמבקשים להעמיד לדין בינ"ל נשיא מכהן. אמנת רומא, שמכוחה פועל בית הדין, קובעת במפורש כי לראשי מדינה אין חסינות משיפוט. זאת שלא כמו החסינות שהם נהנים ממנה תחת סמכות השיפוט האוניוורסלית, שהיא הסמכות שמפעילות מדינות בבתי המשפט הפנימיים שלהם בגין פשעים בינ"ל מסוג זה. (על-פי קביעתו של בית הדין הבינלאומי (ICJ) בעניין קונגו נגד בלגיה, נהנים מחסינות כזאת בבתי דין פנימיים גם שרי חוץ מכהנים).
משמעותו של צו המעצר הוא שמדינות שהן צד לאמנת רומא חייבות להסגיר את אל-באשיר לבית-הדין בהאג אם יגיע לשטחן. באופן מעשי, יהיה אל-באשיר כמעט כלוא בארצו.

תביעה מעין זאת מעלה פעמים רבות את הוויכוח בין שלום לצדק. תביעות, כך נטען, מקשות על השגת שלום בכך שהן מסכנות הסכמים שאפשר להגיע אליהם, הסכמים שיסיימו את המצב שבגינו מוגשות אותן תביעות. מנגד נטען כי הצדק מחייב כי פושעים יתנו את הדין על מעשיהם. מעבר לטיעון העקרוני, האם המקרה של סודאן אכן מתאים לטענה הראשונה, של סיכון השלום? השיקול להעדיף את השלום על-פני הצדק יכול לעלות במקרה שבו כבר מתקיים משא-ומתן, ותביעות יסכנו אותו שכן הן ידחפו את הצדדים להתבצר בעמדתם ולא לשתף פעולה כדי להשיג מטרה משותפת. הליך משפטי הוא הרי תמיד אדברסרי באופיו. או, במקרה כמו דרום-אפריקה, ששם העמדה לדין סיטונאית היתה מסכנת את יכולתה של המדינה לבסס משטר חדש ואווירה חדשה. לכן, בין השאר, הועדפה שם האפשרות של ועדות האמת והפיוס.

בית הדין הפלילי הבינ"ל יכול להפעיל את סמכותו באחת משלוש דרכים: (1) כלפי אזרחיה של מדינה שהיא צד לבית-הדין או שמעשיה התבצעו בשטחה של מדינה שהיא צד לבית-הדין; (2) כלפי אזרחיה של מדינה שמעשיה התבצעו בשטחה של מדינה לא-חתומה, אך שמסכימה אד-הוק לסמכותו של בית-הדין;  (3) באמצעות מועצת הביטחון.
מכיוון שהמקרה של סודאן הגיע לבית הדין הפלילי הבינלאומי באמצעות מועצת הביטחון, סבורים המצדדים בשלום לפני צדק, כי יהיה זה נבון לפנות למועצת הביטחון ולבקש כי תפעיל את סמכותה להשהות את ההליכים למשך שנה. זאת כדי לאפשר לסודאן להשיג שלום. תגובתה הראשונה של סודאן להוצאת צו המעצר הבינ"ל היתה גירוש ארגוני הסיוע משטחה. בכך נתונים העקורים לסכנה מחודשת. גם ההסכם השביר שסיים את מלחמת האזרחים בדרום (ולא בדארפור) יעמוד בסכנה. זוהי, למשל, דעתו של פרנקלין גרהאם שעומד בראש ארגון סיוע.

מנגד, כתב דזמונד טוטו באותו גיליון של הניו-יורק טיימס, שזהו מבחן למדינות אפריקה קבוצת ה-77, המורכבת מ-130 מדינות מתפתחות ובהן רוב מדינות אפריקה, בחרה לאחרונה את סודאן ליו"ר הארגון. (בזמנו נבחרה סודאן מחדש כחברה בנציבות לזכויות אדם של האו"ם, בזמן שהטבח בדארפור התחולל. ומדינות אפריקה ניסו בזמנו לסכל את את התערבותה של מועצת הביטחון שם – נ"כ). האישום נגד נשיא סודאן, כותב טוטו, מצית בהן את התחושה כי מערכת הצדק, ובמיוחד ה-ICC, מוטה כנגד אפריקה. אבל צדק הוא אינטרס של הקורבנות ואלו אפריקנים, מדגיש טוטו. העובדה שארבע החקירות המתנהלות בבית-הדין מאז הקמתו (נגד אוגנדה, קונגו, הרפובליקה המרכז-אפריקנית וסודאן – נ"כ) נוגעות למדינות אפריקניות, אינה נובעת מדעה קדומה. בשלושת המקרים הראשונים המדינות המעורבות עצמן ביקשו שהתובע יתערב. רק עניין סודאן הועבר לבית-הדין ע"י מועצת הביטחון, כאמור. טוטו מסכם כי לא יהיו לא שלום ולא ביטחון עד שתושבי האזור לא ייהנו מצדק. למעשה, אין שלום משום שאין צדק.

כדאי לקרוא גם את מאמרו של ניקולס קריסטוף, שזכה בפוליצר על סיקורו את דארפור: נשיא, ילד ורצח-עם.

עוד בנושא: האם יועמד נשיא סודאן לדין?

Read Full Post »

"שלושה מיליון סודאנים" / בקשה אישית משופטי בג"צ / ייל, ולא להתפעל / חשבון / משאת נפש בוסטונית

"שלושה מיליון סודאנים"

פרופ' ארנון סופר רואיין השבוע ברדיו, אם אינני טועה בהקשר של פסיקת בג"צ בנושא חוק האזרחות. הוא הזכיר, בין היתר, את הפליטים מסודאן שישראל – רחמנית בת רחמנית – מחזיקה בכלא. "טובי הלב רוצים לשחרר אותם", אמר. "הם לא מבינים שיש שלושה מיליון סודאנים בדרך לישראל", הוסיף. (אני אפילו לא בטוחה אם הוא אמר "שלושה" או "שישה", הייתי קצת המומה).
הפליטים הסודאנים הגיעו לישראל בדרך לא דרך לאחר שנמלטו ממוראות דארפור, היכן שמאות אלפי אנשים נרצחו, נאנסו, נבזזו והיו לפליטים. זה כנראה הלקח שמבקש סופר שמדינת היהודים תלמד ממלחמת העולם השנייה: לסגור את השערים.

בקשה אישית משופטי בג"צ

אנא, פסקי-דין קצת יותר קצרים. אני לא יודעת כמה מהסטודנטים קוראים (זה היה ניסוח זהיר), אבל רחמנות על המרצים והחוקרים, לפחות.
על פסק הדין עצמו בעניין חוק האזרחות (263 עמ') אני לא כותבת כאן, כרגע, פשוט כי אין לי מה להוסיף מעֵבר למה שנאמר ופוּרשן. אבל התבקשתי לכתוב מאמר על הפסיקה, אז אולי בהמשך.

ייל, ולא להתפעל

עוד מִלה אחת צריך לומר על מכתבו של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, לחברו עלום השם באוניברסיטת ייל. מכתב "אישי" שהגיע בדרכים "נסתרות" לכותרת הראשית של הארץ אתמול, ועל כך לא נומר מלה נוספת, ולא מפני שאין. מה שעולה מכתיבת המכתב הוא שלנשיא בית המשפט העליון של ישראל חשוב יותר מה חושבים עליו בייל מאשר מה חושבים עליו בישראל. זה מתאים לנו, לא? כלומר, מי יודע אם בית-המשפט היה פוסק נגד עינויים לולא קבוצת ההתייחסות הליברלית בייל. כבר שנים רבות שאנשי זכויות האדם יודעים שכדאי להשקיע מאמצים ולחצים בחו"ל, בדיוק מהסיבה הזאת. אבל כרגיל, זאת חרב פיפיות ואי-אפשר לנסות ולאחוז בה רק כשהלהב מופנה מאתנו והלאה. למשל, מה היינו אומרים לו סקאליה, השופט השמרן מבית המשפט העליון בארה"ב, היה כותב מכתב כזה לאפיפיור, ובו היה מסביר את פסק-דינו על-מנת לרַצות את הקהילה הקתולית? המממ.
פסקי-הדין של בתי-משפט פנימיים מחייבים את הקהילה שבסמכות שיפוטה של המדינה שבה הם פועלים. לכן, עיניו של בית משפט צריכות להיות מכוּונות לקהילה שעבורה הוא פוסק; לא לשום קבוצת התייחסות מחוץ למדינה, נאה ככל שתהיה.

חשבון

חייהם של כמה מהחולים בסרטן המעי הגס, השובתים רעב, יכולים להינצל בזכות הכנסת התרופה שהם זקוקים לה לסל הבריאות, לו היו מקצצים במספר שרי הממשלה בחצי, נניח?

משאת נפש בוסטונית

השבוע ישבתי בבית קפה. אמיתי. כזה שהמלצרית באה לקחת הזמנה, ולא צריך להדגיש חזור והדגש שאני רוצה את המקיאטו בכוס "לא חד פעמית"; בלי להזמין בדלפק ואחר-כך לחכות ולהביא את הקפה לשולחן (אם יש מקום פנוי, בשלושה וחצי שולחנות שבהם אפשר לשבת); מקבלים את המאפה על צלחת ולא בתוך שקית כמו ל-take away, למרות שלא הולכים לשום מקום. ישבתי בחוץ, מתחת למטפס, שלג לרגלי קיבלה את עוגיית הכלבים שלה. היה אחלה.  אמריקה – יש לך עוד הרבה מה ללמוד.

Read Full Post »

בזמן שהעולם ציין עשור לרצח-העם ברואנדה ונשבע שוב "לעולם לא עוד", זה קרה שוב, בסודאן: טיהור אתני רחב היקף המגיע לכלל ג'נוסייד. בחבל דארפור שבסודאן, מיליציות ערביות בחסות הממשלה רוצחות, אונסות ומגרשות את בני השבטים האפריקנים השחורים ומעלות את כפריהם באש. מי שניצל גווע ברעב ובמחלות במחנות. ההערכות מדברות על 30 אלף הרוגים, מעל מיליון עקורים ויותר מ-100 אלף פליטים שנמלטו לצ'אד. חייהם של 350 אלף בני-אדם נוספים נתונים בסכנה בתנאים הנוכחיים.

האו"ם מגנה אך איננו שולח כוחות, מארה"ב והאיחוד האירופי נשמעו דיבורים רפים, הליגה הערבית והעולם המוסלמי – שותקים;  והשוחט – ממשיך לשחוט.

ענישה על פשעים נגד האנושות, ככל ענישה, באה לאחר מעשה. מי שיכול לעצור, אולי, את המעשים האלו בעת התרחשותם הוא הגוף שהוקם בין היתר לשם כך – האו"ם. אך באופן המזכיר את המקרה של רואנדה, המדינות האפריקניות החברות במועצת הביטחון מסכלות את התערבותה, בתואנה שתהא זאת "התערבות בענייניה הפנימיים של סודאן". המדינות האחרות אינן מפעילות את הלחץ הדרוש לכך, מטעמים פוליטיים שונים.
לו היו מעשי הזוועה האלו נעשים בידי מדינה מן המערב, היה קול הזעקה כבר עולה השמיימה, על עוולות הקולוניאליזם. אבל אותם חיים של אותם בני אדם בדיוק שווים כנראה פחות כאשר מי שטובחים בהם הם בני העולם השלישי עצמם. הציניות חוגגת, והחרפה היא חרפת כולנו.

וסודאן? טוב ששאלתם. בחודש שעבר היא נבחרה שוב כחברה בנציבות זכויות האדם של האו"ם.

אמנה בדבר מניעת והענשת הפשע של רצח עם

התפרסם גם, בשינויים קלים, כמכתב למערכת הארץ

Read Full Post »