קרוא וכתוב

בג"צ 5553/09, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ראש הממשלה
(הניתוח נכתב עבור פרוייקט ‘פסיקה במבחן’ של המוקד להגנת הפרט)

תקציר

המאמר עוסק בעתירה אשר ביקשה סעד של מניעת שימוש בכבילה כאמצעי חקירה, מניעת כבילה בתנוחות מסוימות ופרסום הנחיות ברורות בנוגע לאמצעי ריסון שאינם גורמים לכאב או סבל. המדינה דחתה את הטענה כי איזוק מופעל כאמצעי חקירה וטענה כי מדובר באמצעי ביטחון שהפעלתו נעשית בסמכות וכדין. את הנהלים הקיימים סירבה לפרסם.

הביקורת במאמר מתרכזת במספר נקודות: (1) שתיקתו של בית המשפט לגבי טענת העותרים כי איזוק כנ"ל נעשה רק בחקירות שב"כ ולא בחקירות משטרה, עניין שדווקא המדינה השיבה לו בהרחבה בתשובתה, ואינו מחווה דעתו או קובע עמדה. (2) העובדה כי באיזוק זה הוכנסו כבר הקלות בעקבות פנייה מוקדמת של העותרת. בכך מכירה המדינה במשתמע בכך שהפרקטיקה מושא העתירה לא היתה תקינה, או למצער טעונת שיפור. (3) התנגדות המדינה לפרסום הנהלים הקיימים, "מעצם טיבם". ואולם, משטענה שלא מדובר באמצעי חקירה, עולה השאלה מדוע אין לפרסמם? מה ב"טיבם" מונע זאת? (4) בית המשפט אינו נחשף לנהלי השב"כ המסדירים איזוק, אך מניח אודותיהם הנחות ובעיקר אודות ההקפדה עליהם. לא ברור על מה מבוססת הנחה זאת, בעיקר על סמך ניסיון העבר, וראוי היה כי בית המשפט לא "יניח" אלא יקבע בצורה פסקנית שחובה על השב"כ לוודא כי לא יופעל איזוק מכאיב. (5) גם לו היה דבר זה נעשה, לא יכול היה בית המשפט לוודא שהוראותיו נשמרות. שכן לא רק שהוא לא מורה על פרסום אלא שהנהלים אינם גלויים לו עצמו.

המשך…

Read Full Post »

יש להבחין בין התוכן של מה שסודי לבין מה מקבל את החיסיון. והדיון אודות האחרון חייב להיות פומבי.

איסור פרסום הוא מקל בגלגליו של חופש המידע. לכן אין פלא שצווי איסור פרסום מתסיסים את התקשורת והבלוגוספירה. נגד איסור פרסום נשמעים טיעונים מסוגים שונים, חלקם עקרוניים (בעיקר באשר לזכות הציבור לדעת והאינטרס של פומביות הצדק; אך גם החשש שהמשטרה עושה בו שימוש-יתר כדי לכסות על עצמה ופאשלותיה), וחלקם מעשיים (חוסר התוחלת שבניסיון לעצור מידע בעידן האינטרנט; איסור פרסום מגביר את חרושת השמועות שתמיד גרועות ממידע בדוק).  באין אישור לפרסם, אבל מחוסר יכולת לשלוט על התאווה לעשות כן, מוצא כל כלי תקשורת את דרכו לרמוז על הידוע לו. ועבור עיתונאים מסוימים, הרבה יותר מהאינטרס היסודי לעיסוקם למסור מידע, העיקר הוא לרמוז לקוראיהם שהם עצמם יודעים ואילו הם – הקוראים – לא. ידע הוא כוח. המשך…

Read Full Post »

היו"ר של ועדת חוץ וביטחון של הכנסת מבקש להחמיר את נָהֳלֵי הסודיות של עבודתה ובעיקר של ועדות המשנה שלה, ולהדק את אמצעי האבטחה עליהן. בין השאר נמסר כי כיום כל אימת שראש השב"כ, ראש המוסד או ראש אמ"ן מגיעים לישיבות של ועדות המשנה, "הם עוברים דרך מסדרונות הכנסת וכל מי שיש לו עין חדה יכול לדעת היכן ומתי מתקיימות הישיבות הסודיות ביותר. שטייניץ מספר כי במסגרת תכנון בנייתו של האגף החדש של הכנסת (…) סוכם עם האדריכל, שתוכשר כניסה נפרדת לחדרי הדיונים של הוועדה כדי לאפשר לגורמים בכירים באמ"ן, בשב"כ ובמוסד להגיע אליהם בלי לעבור במסדרונות הכנסת."

גם במדינה דמוקרטית חייבת להישמר סודיות בסוגיות מסוימות. אך יש להבחין בין תוכנם של הדיונים הסודיים לבין עצם קיומם ובעיקר לשאלה אֵלו סוגיות חוסות תחת מטריית הסודיות. הפילוסופית סיסלה בוק כותבת בספרה כי ניתן להפחית את המתח ההכרחי בין פרסום לסודיות על-ידי מתן פומבי לבחירה המוסרית לגבי הסודיות. הטיעונים המוסריים בנוגע לכל פרקטיקה סודית חייבים להידון באופן ציבורי. אסור שהם עצמם יהיו חסויים, וגם לא קיומן של הפרקטיקות עצמן.

המתח שהיא מדברת עליו נובע, כמובן, מן הצורך ב-accountability; עוד מונח שהעובדה שאין לנו מִלה עברית הולמת עבורו משקפת את תרבותנו. אני מתרגמת אותו לעיתים לאחריותנוּת. הרעיון הוא נשיאה באחריות ומתן דין-וחשבון של רשויות ובעלי תפקידים כלפי ציבור האזרחים שהסמיך אותם לתפקידם. במדינה דמוקרטית האזרחים הם הריבון ובעלי הסמכות האחרונה. עליהם לדעת מה נעשה בסמכות שמסרו לרשויות ולפקח על כך שהיא מופעלת באופן נאות. המתח האמור מתקיים בין היבט זה לבין ההכרח לשמור לעיתים על עניינים מסוימים בסוד. כך, אין לתת פומבי לתוכן של דיונים אודות הכור הגרעיני אך בהחלט כן לעובדה שהם מתקיימים. עוד יותר מכך, על השאלה מה חייב להישמר בסוד צריך להתנהל דיון ציבורי. "הברחת" ראשי שירותי הביטחון דרך כניסה סודית לכנסת, כך שעצם בואם לבית המחוקקים לא יהיה ידוע, אינה נראית לי מתיישבת עם איזון נאות בין צרכי הביטחון והסודיות לבין דרישות הפומביות והאחריותנוּת.

Read Full Post »

בשולי הידיעה המעניינת כשלעצמה שמפרסם היום אמיר אורן בהארץ, על מחקר היסטורי בצה"ל שעל-פיו דיבר שרון עם רבין ב-1967 על "תפיסת השלטון כדי לקבל החלטה" לצאת למלחמה, מופיע הפרט הבא: "מחקרו [של עמי גלוסקא – נ"כ], שעליו קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת ירושלים, נושא סיווג 'סודי ביותר', ובאופן נדיר הוסר ממדפי האוניברסיטה, כדי שתוכנו לא יוודע ברבים."

זה אינננו הדוקטורט הסודי הראשון שאיננו מתפרסם באוניברסיטה זו או אחרת ואיננו מופיע על מדפי הספרייה האוניברסיטאית. התופעה הזאת ראויה לגינוי משלוש סיבות לפחות:

ראשית, מדובר בחוקרים שאת הקריירה הראשונה שלהם עשו בשירותי הביטחון – צה"ל, השב"כ או המוסד, ולכן פתוחים בפניהם מקורות שאינם פתוחים בפני חוקרים אחרים.

שנית, שירותי הביטחון מתנים את שיתוף הפעולה שלהם לא רק בכך שהמחקר לא יתפרסם אלא גם בכך שלבודקי העבודה יהיה הסיווּג הביטחוני המתאים. בדרך-כלל מעבירה אליהם האוניברסיטה רשימת שמות ומתוך אלה המקבלים אישור ייבחרו בודקי העבודה. זוהי התערבות חיצונית פסולה בפרקטיקה אקדמית שנועדה להבטיח את הסטנדרטים האקדמיים ואת החופש האקדמי במובנו הרחב, של אי-תלות של האקדמיה בגורמים חיצוניים.

שלישית, המחקר המוגמר לא מפורסם ואיננו נגיש. בכך נמנע מהקהילה האקדמית לבקר ולבדוק אותו ומופרעת הזרימה של הידע המחקרי והתפתחותו. במדעי הטבע והחיים חוזרים על ניסויים פעמים רבות על-מנת לְאַשֵּׁשׁ את מסקנותיהם. המקבילה לכך במדעי הרוח והחברה היא הסימוּכין – ההפניה למקורות שעליהם מסתמכים החוקרים, המאפשרת לעמיתיהם לבדוק אותם ולבחון עד כמה מסקנותיהם מבוססות. כשהמחקר סודי זה אינו אפשרי וגם אי-אפשר להסתמך על מסקנותיו. בכך הוא איננו ממלא את יעודו כמחקר אקדמי: להווֹת לְבֵנָה נוספת בבניין הידע האנושי.

לחוקרים הבאים מלב הממסד הביטחוני יש כל הסיבות לרצות לנצל את המקורות שאליהם היו חשופים מתוקף תפקידם כדי ליצור תֵזות מקוריות ומעניינות. השאלה היא למה האוניברסיטאות משתפות פעולה עם מה שמהווה השחתה של הפרקטיקה האקדמית.

Read Full Post »