Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘סוזן סונטאג’

David Rieff, Swimming in a Sea of Death, A Son’s Memoire. Granta, 2008, 179 pp.

הממואר שכתב דיוויד רייף על מותה של אמו, המסאית והסופרת סוזן סונטאג, ממחיש יותר מכול כי אדם מת כפי שהוא חי. לא פחות מכך, שאין “דרך נכונה” למות או דפוס אחד היוצר “מוות טוב” (אם יש כזה בכלל). סוזן סונטאג מתה ללא השלמה עם היותנו בני תמותה, עם עובדת המוות ועם מותה האישי. היא מתה לא מפויסת. היא מתה במאבק. כסטודנטית בת 16באוניברסיטת שיקגו, כתבה באחד מיומניה המוקדמים: “אינני יכולה אפילו לדמיין שיום אחד לא אהיה יותר בחיים”. הכיליון, כליונה האישי, היה עבורה תמיד בלתי נתפס. סונטאג דבקה בחיים ורצתה לחיות בכל מאודה. על אף שלא היתה מאושרת רצתה לחיות, לא מאושרת, זמן רב ככל שהיא יכולה.

המשך…

Read Full Post »

שלום צבי,

הפנו אותי למאמרך המקומם "גילו לנו גוש" (ברישום). ואת התואר “מקומם” אני כותבת כמתנגדת נחרצת, עקבית וחד משמעית להתנחלויות. וגם כבעלת ניסיון אישי בגושים.

אצטט לעניין זה את סוזן סונטאג:

לתאר תופעה כסרטן הרי זו הסתה לאלימות. השימוש בסרטן בהתבטאויות פוליטיות מעודד פטאליזם ומצדיק אמצעים 'חמורים' – ובה במידה מחזק מאוד את הדיעה הנפוצה, שהמחלה היא בהכרח אנושה.

ומכיוון שכבר כתבתי על השימוש הפוליטי בסרטן (ברשימה שבה מצוטטת גם סונטאג ביתר אריכות), אפנה אותך לשם:

עשבים (שוטים) וגידולים (ממאירים)

[אגב, כשהיו פעם בהארץ עורכים, הם בטח היו פוסלים את זה בגלל השימוש הלא תקין "יש לו את" (לא חלילה בגלל ההשוואה הממאירה שלך)…].

הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה לאחזקת הבלוג. ברצוני להודות לתורם.

 

 

Read Full Post »

לפני שלוש שנים פחות חודש פתחתי בלוג פרטי. סגור לקוראים. קראתי לו ‘ולא כמטאפורה’. פראפרזה על ספרה המומלץ של סוזן סונטאג ‘המחלה כמטאפורה’. כותרת המשנה שלו היתה ‘מסע מחלה. משא מחלה.’ והוא נועד לעשות בדיוק את זה: לתעד וללוות את עצמי במחלה קשה שחליתי בה. ציטוט ששימש כמוטו מסוים של הבלוג היה משל איזק דינסן: "אפשר לשאת בכל הייסורים אם הופכים אותם לסיפור או מספרים על אודותיהם סיפור".

המשך…

Read Full Post »

ארבעה גברים נעצרו בחשד לביצוע אונס קבוצתי בבת 18, שהתבצע על פי החשד בסוף מסיבת סיום בית הספר, באחד הישובים באזור ירושלים. הפרטים כולם עדיין לא ידועים, אך מה שהתפרסם מזעזע דיו. שניים מהחשודים הם מאבטח ומציל. מי שהיו אמורים להגן, להציל ולהעניק ביטחון – פלשו ותקפו. לכאורה. השופט שהאריך את מעצרם של הארבעה קבע: "בדיקה רפואית מראה שקרה, השאלה מי עשה מה". מה שלא נתון לשאלה הוא חייה של הנערה שנהרסו.

ויש עניין נוסף שמושך את תשומת הלב בסיפור הזה. המשתתפים, כך דוּוח, צילמו את הנערה בעירום באייפד שלהם. צילום כזה של הקורבן מתחיל להסתמן כתופעה. גם הארוע בחוף בוגרשוב צולם. גם ההתעללות של נערים בפליט זר – צולמה. כך מספקים התוקפים סיוע למשטרה, שכבר יודעת מיד להחרים את הטלפונים הניידים או הטאבלטים של החשודים שהיא עוצרת. ולעיתים מתגלות בהם גם ראיות לעבירות אחרות, שאינן מושא החקירה הנוכחית שהיא מנהלת. אבל אותי מעניינת התופעה הסוציולוגית-התרבותית שבה תוקפים מצלמים את קורבנם. הם הרי לא עושים זאת כדי לעזור למשטרה.

המשך…

Read Full Post »

אהוד ברק אמר בעצרת לזכרו של רבין כי העשבים השוטים של הימין הקיצוני היו לגידולים סרטניים.
מה באה ללמד אותנו המטאפורה של סרטן? שמדובר בתופעה המתחילה במקום אחד אך מתפשטת למקומות אחרים בחברה (גרורות)? שמדובר בתאים שיש להשמיד, לפני שיסכנו את התאים הבריאים שבסביבתם? שמדובר בתופעה קטלנית וחסרת-תקנה שתביא למותה של החברה כולה?

בכל מקרה,
המטאפורה של סרטן נסמכת על תפיסה הרואה בחברה אורגניזם, גוף, ומשווה בינה לבין האורגניזם האנושי. האדם שוב איננו אינדיווידואל העומד בפני עצמו ובזכות עצמו, אלא איבר בגוף (חבר בקבוצה). תפיסה קולקטיוויסטית זאת משותפת לאידיאולוגיות טוטליטריות ממינים שונים. היא מצדיקה שימוש באדם כאמצעי לטובת החברה כולה. במקרים הקיצוניים,יש לכרות איבר על-מנת להציל את הגוף כולו.

השוואת בני-אדם או קבוצות מיעוט למחלה מפחידה או במקרים אחרים ליצורים מעוררי בחילה ("ג'וקים מסוממים בבקבוק"), גם מאפשרת ומצדיקה שימוש באמצעים דרסטיים כנגדם. כולנו יודעים איך נפטרים מג'וקים ומהו הטיפול הנפוץ בסרטן ותופעות הלוואי שלו. ומן הצד השני, השוואת מצבם לתופעות מגונות בחברה מהווה מסר מעליב לחולי סרטן הנאבקים באומץ במחלתם.

כדאי לברק, ולרבים אחרים, לקרוא את דבריה הנכוחים של סוזן סונטאג:

"אין זו דוקא הפעם האחרונה, שיצדיקו אלימות מהפכנית בהסתמך על כך, שהחברה סובלת ממחלה רדיקלית ונוראה. למלודרמטיות של מטאפורת המחלה בהתבטאויות הפוליטיות המודרניות נלווית מחשבה מענישה: המחלה איננה עונש, אלא סימן לרע, משהו שראוי לעונש.
תנועות טוטליטריות מודרניות, בין מן הימין ובין מן השמאל, נטו במיוחד – ובאופן שחושף את טיבן – להשתמש בדימויי מחלה. הנאצים הכריזו, שאדם שמקורו ה'גזעי' מעורב דומה לחולה עגבת. את יהדות אירופה דימו ללא-הרף לעגבת, ואף לסרטן שיש לשרשו. מטאפורות המחלה היו מצרך נפוץ בפולמיקה הבולשויסטית, וטרוצקי, המחונן ביותר בין הפולמוסנים הקומוניסטיים, השתמש בה בשפע (…) הסטליניזם כונה כולרה, עגבת וסרטן. השימוש רק במחלות פטאליות לשם דימויים בתחום הפוליטיקה מקנה למטאפורה אופי הרבה יותר מחודד. ברם, לדמות מאורע או מצב פוליטי למחלה הרי זה להאשים, לקבוע עונש.
דבר זה נכון במיוחד לגבי השימוש בסרטן כמטאפורה. אין זאת אלא לומר קודם כל, שהמאורע או המצב רעים ללא-סייג וללא-תקנה. מה שעושה את הדבר כבד הרבה יותר. (…) הנאצים מיהרו לעשות את הרטוריקה שלהם למודרנית, ואכן דימויי הסרטן התאימו הרבה יותר למטרותיהם. כפי שנהגו לומר במשך כל שנות השלושים בנאומיהם על 'הבעיה היהודית', כדי לטפל בסרטן חובה לחתוך הרבה מן הרקמות הבריאות סביב לו. דימויי הסרטן הורו לנאצים טיפול 'רדיקלי' בניגוד לטיפול ה'רך' המתאים לשחפת – ההבדל בין סנטוריום (דהיינו: גלות) לבין כירורגיה (דהיינו: קרמאטוריום). (…)
לתאר תופעה כסרטן הרי זו הסתה לאלימות. השימוש בסרטן בהתבטאויות פוליטיות מעודד פטאליזם ומצדיק אמצעים 'חמורים' – ובה במידה מחזק מאוד את הדיעה הנפוצה, שהמחלה היא בהכרח אנושה. מושג המחלה אף פעם אינו תמים. (…)
הסרטן נשאר מטאפורת המחלה הרדיקלית ביותר. ודוקא משום שהיא כה רדיקלית, היא מגמתית במיוחד – מטאפורה טובה לפראנואידים, לאלה שצריכים להפוך מבצעים למסעי-צלב, לפטאליסטים (סרטן=מוות), ולאלה הנתונים לקסמי האופטימיזם המהפכני הבלתי-היסטורי (הדיעה שרק השינויים הרדיקליים ביותר רצויים). כל עוד דבק בתיאור הסרטן ובטיפול בו כה הרבה מן ההגזמה המיליטריסטית, הרי זו מטאפורה שבמיוחד אינה מתאימה לאוהבי השלום".
(סוזן סונטאג, המחלה כמטאפורה. תרגום: יהודה לנדא, עם-עובד 1980).

Read Full Post »