Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סכסוך’

בביוגרפיה של בן גוריון שקראתי לא מזמן, מביאה המחברת אניטה שפירא שני קטעים הקשורים לברית שלום, תנועת השמאל שאת הצעתה להקים בארץ משטר דו-לאומי דחה בן גוריון.

הקטע הראשון מתייחס לשיחות שניהל בן גוריון עם אנשי ברית שלום:

“בסופו של דבר, היו כל השיחות הללו בבבחינת תרגילים בסימולציה בין היהודים ובין עצמם, שכן לא נמצאו ערבים שהיו מוכנים להסכים אפילו להצעות של ברית שלום. שנים לאחר מכן סיכם ארתור רופין, יושב ראש ברית שלום, את ניסיונות ההידברות: ‘מה שאנו יכולים לקבל [מידי הערבים] – אינו דרוש לנו ומה שדרוש לנו – לא נוכל לקבל’”. (ההדגשה במקור).

מה שדרוש לנו – לא נוכל לקבל.

ראייתו הנוקבת של ארתור רופין מופיעה שוב בהמשך, כשנכתב על נסיונות ההידברות של בן-גוריון עם גורמים ערבים:

“למרות ניסיונותיו של בן-גוריון הוא לא הצליח להיפגש עם המופתי. עם הזמן, התבררו העמדות היסודיות, שאדם מנוסה כמו ארתור רופין ניסח עוד ב-1931: הערבים היו מוכנים להסכים לקבל את היהודים כמיעוט נצחי בארץ-ישראל – ותו לא”.

היום היו אנשי ברית שלום מוכתרים בידי אנשים מסוימים בשמאל, שחלקם מוכרים לי אישית, כפאשיסטים בשל תפיסתם זאת…

את הכיבוש צריך לסיים מסיבות רבות וטובות. אבל מי שמשלים עצמם שסיומו יסיים גם את הסכסוך היהודי-ערבי – שוגים באשליה שעלולה להתברר כמסוכנת. 
כשמבקשים לנסות ולשנות מציאות צריך, ראשית, לראות אותה נכוחה. גם כשהיא כואבת.

“מיעוט נצחי בארץ-ישראל – ותו לא”.

Read Full Post »

כתבתו של דוד ויצטום על קפריסין, ששודרה הערב ב’רואים עולם’ בערוץ הראשון, תפסה אותי זמן לא רב אחרי שצפיתי בסרט הנשים של קפריסין, בהקרנה שלוּותה בשיחה עם הבמאיות. כפי שנכתב עליו בהזמנות, הסרט חושף את

סיפורו של הסכסוך הלאומי-אתני בקפריסין. סכסוך שונה, אך גם דומה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסרט עוקב אחר מריה, קפריסאית יוונייה, וזהרה, קפריסאית טורקית שחוצות את הגבול המחלק את קפריסין כדי לבקר בבתי ילדותן מעבר לגבול, בית אותו לא ראו 30 שנה. מסען האישי של הנשים רדופות הכאב והמלחמה הוא מסע מרגש אל עבר הפיוס. הסרט מתמקד באתגר המשותף של תושבי קפריסין: לחלוק ביניהם את פחדיהם ואת תקוותם ולאחות את הפצעים שהותירו המלחמות.

הסרט, לטעמי, עושה דה-פוליטיזציה של הסכסוך בקפריסין. בכך כוחו, אך גם חולשתו. מעניין ואף מרגש לעקוב אחר קולן של הנשים שאותו מבקש הסרט לחשוף; אחר האמפתיה ואפילו החמלה שרוחשות נשים משני צדי הסכסוך לסיפורה של מי שנמצאת בצד השני; אחר מי שפותחים את ביתם למי שמתדפקת על דלתותיו ואומרת בפשטות: “זה היה הבית שלי”. אחר הנשים היושבות ומשוחחות זו עם זו בקשב וברגישות. גם ההיסטוריה העצובה והקשה של האי הזה מובאת בסרט. אבל על אף שהוא מבקש לעשות כל זאת בזמן הרה גורל לעתידו של האי – לקראת משאל-העם על תכניתו של מזכ”ל האו”ם דאז, קופי אנאן, לאיחוד האי – הוא א-פוליטי. דומה כי הוא מזדהה עם אחת הנשים שאומרת בסרט שלדעתה לו היו מפקיעים את עניין ההסדר מהמנהיגים הפוליטיים, האנשים היו מסתדרים והאיחוד הנכסף היה מגיע. רק מה, שהאיחוד, מסתבר, לא כל-כך נכסף. וצופים שהולכים שבי אחרי הקונספציה הא-פוליטית של הסרט, ולא מכירים את ההיבט הפוליטי המכריע בסכסוך, כמו גם את תכניתו של אנאן – לא מבינים, מופתעים (ומדוכדכים) כאשר רוב משמעותי (76%) בצד היווני אומר לה לא; בעוד רוב, אף כי קטן (64%), תומך בה בצד הטורקי. פיוס ואיחוי לא הושגו בינתיים והאי נותר מחולק.

יש הבדלים רבים, חלקם משמעותים, בין הסכסוך בקפריסין לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אך בסרט מתבטאת רומנטיזציה מסוימת של המציאות, שניתן לזהות בשולי כל סכסוך שיש לו היבט פוליטי מרכזי. על-פיה, לו רק הדבר היה בידי האנשים “הפשוטים” וביוזמות מהשטח (grassroots), להבדיל מהפוליטיקאים המקצועיים – היה הפתרון מושג מזמן. אבל פוליטיקה היא לא עניין רק לפוליטיקאים מקצועיים או למנהיגים, על אף שיש להם חלק מרכזי בהשחתתה. האנשים הפשוטים הם גם אלה שהשתתפו במשאל-העם הזה. ובסופו של דבר, לא היו מוכנים לוותר על מה שנראה בעיניהם כאינטרסים פוליטיים וקיומיים מרכזיים, כאשר היה עליהם להתפשר על חלקם כדי להשיג פתרון מוסכם.
אפשר ורצוי להמשיך לחלום. אך כדאי לזכור גם את הפן המפוכח הזה, עצוב ככל שיהיה, של המציאות. הלקח הוא שהמבקשים לעקר את המציאות מכל פוליטיקה לא רק שלא יוכלו להגיע לפתרון שהיבטים פוליטיים מכוננים חלק מכריע שלו. אלא לא יוכלו לספק הסבר מלא ומשביע רצון של המציאות שהם מבקשים לשנות. הסבר שכל שינוי נשען עליו.

עוד בנושא: “חלפו שלושים וחמש שנים…”

Read Full Post »