היו שנים שבהן נמנעתי מלשיר את הבית הראשון של ‘התקוה’, מתוך הזדהות עם הערבים בישראל שלא יכולים לשיר אותו. נכון שגם הבית השני מדבר על “ארץ ציון וירושלים”; אבל עם “להיות עם חופשי בארצנו” כל אחד יכול להזדהות, mutatis mutandis. (אולי כדאי שהתוקפים את ג’ובראן יחשבו שוב…).
אני לא מצפה מהערבים בישראל להיהפך לציונים. ולכן אי אפשר ולא ראוי לדרוש מהם להזדהות עם מה שיכול להיות ההמנון של התנועה הציונית, אבל כהמנון של מדינתם – מדיר אותם. אני כן מצפה מהם, כמו מכל אדם, לכבד את ההמנון כשהוא מושר. לא לצאת בהפגנתיות, לעמוד. השופט ג’ובראן כיבד את השמעת ההמנון. אבל לחייב אדם לשיר אותו? מישהו כאן, סליחה, התחרפן.
הדרישה מאדם לשיר את ההמנון שקולה בעיני לתקנונים או קודים שמחייבים לאהוב. אי אפשר להורות על רגשות. האמת היא שאפילו קשה לי לנסח הסברים למה הדרישה ממישהו לשיר את ההמנון היא כל כך מופרכת. זה מסוג הדברים שהכרזת העצמאות האמריקאית מכנה “ברורים מאליהם” (self evident).
אינני בטוחה שאני שותפה לדרישה לשנות את ההמנון הישראלי. אפילו בדרום אפריקה לא שינו את ההמנון הישן אלא הוסיפו בית. המנון הוא סמל. סמלים מטבעם לא יכולים לכלול את כל המיעוטים ובמדינת הלאום של העם היהודי הם יהיו, מן הסתם, יהודים. מצד שני, יש להשתדל לא להדיר את המיעוטים וודאי לא לדחוק אותם לפינה. אישית, נפשי שלי הומיה מאוד עדיין. מתוך תשוקה ומחויבות שהמדינה שהוקמה כאן תממש את חזון הנביאים; שתזכור ש”גרים הייתם בארץ מצרים”; שתקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.
מי שמביישים את כל אלה, ואותי כאזרחית – הם מי שתוקפים את השופט סלים ג’ובראן, לא הוא.
קרוא וכתוב 