סוף סוף אי-מיילים ומסרונים פרסומיים רצויים: הם מבשרים לנו שבאחד בדצמבר נכנס לתוקפו תיקון 40 לחוק התקשורת, המחייב מי ששולחים דבר פרסומת בתקשורת אלקטרונית לקבל את הסכמתנו המפורשת. התיבות מתמלאות כעת בפעם האחרונה (אם נרצה). הפעם בתחינות שנמשיך לקבל מהם את ההודעות. אוטוטו בא הקץ לצפצופי ההודעות המזעיקים אותנו לנייד רק כדי לגלות שיש עוד מבצע באיזו חנות שקנינו בה פעם, ולמחיקת אי-מיילים טורדניים המבשרים על הנחות מפליגות, אם טרם הגדרנו פילטר שיעביר אותם אוטומטית לסל האשפה.
יש רק קוץ אחד גדול באליה הזאת. למרות שהחוק מטיל על המפרסמים חובה לקבל הסכמה מפורשת מאתנו להמשיך ולקבל את הפרסומים שלהם, ורובם פועלים כך, חלקם הופכים את החזקה. הם מנצלים את סעיפי החוק המתירים להם זאת ולא מבקשים מאתנו לאשר המשך קבלה, אלא להשיב שאיננו מעוניינים; שאם לא כן הם יקבלו את שתיקתנו כהסכמה. אולי חוקי אבל לא ממש ראוי. הגדילה לעשות אחת האופנאיות, ששלחה ללקוחותיה מסרון המיידע אותם שעליהם להתקשר למספר טלפון מסוים על-מנת להסיר את עצמם מרשימת התפוצה שלה. התקשרתי. התא הקולי היה מלא ואי-אפשר היה להשאיר הודעה. כלומר עלי גם לשלם על שתי שיחות טלפון כדי שהאופנאית החצופה (למה שלא נאמר את השם? סיגל דקל) תואיל להסיר אותי מרשימתה.
האמת, הם לא בדיוק התבלבלו, הם רק מנסים טריק שיווקי מוכר ופסול. וכדי למנוע את הרעה החולה הזאת בעתיד, צריך כנראה לא להירשם בעת קנייה לשום מועדון לקוחות, או למצער להקפיד לתת רק פרטים שבהם אנו מוכנים שיציפו אותנו בפרסומות.
החוק מגדיר דואר-זבל כ"דואר בלתי-מבוקש שנשלח ללא הסכמת הנמענים וללא ניסיון למקד אותו בנמענים שעשויים להיות מעוניינים בו". העונש האפשרי בערכאה הראשונה יגיע ל-5,000 לירות סטרלינג. במקרה שהארגון יועלה למשפט בפני חבר-מושבעים, הקנס יכול להיות בלתי-מוגבל.
קרוא וכתוב 