Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘סקסיזם’

הביטו בתמונה משמאל. זוהי אחת מהתמונות שבהן בחרה תנועת סולידריות שייח ג’ראח “לפרסם” את הקמפיין נגד מגרון.

הפוסט הזה יהיה חריג, בכך שהוא בעצם הפניה לפוסט אחר. כי מעין אמרה את כל מה שיש לומר בנושא כרגע. העם הפלסטיני שואף לחופשי, אל תקחי את האונס באופן אישי.

ולמי שחושבים שגם הפעם הם “יחליקו” את העניין, וימשיכו להכחיש ולהוליך בכחש – הפעם זה כנראה לא יילך. יותר מדי עדויות קשות הצטברו לאחרונה על המשך ההטרדות המיניות בהפגנות ובעיקר על המשך השתקתן וטיוחן. 

אז שמאלידריות (או אולי סמולידריות) ניסתה להתנער באמצעות הסטת האש: “מסע ההכפשות המובל בידי קבוצה מצומצמת של בלוגרים ובלוגריות בעלות אג’נדה מפוקפקת”. הפעם (כפי שמעין הספיקה כבר לעדכן בפוסט שלה): “לעיתים הרגישות הזו (לרגשות של אחרים – נ”כ) מצרה את אמצעי הביטוי הפוליטיים של המחנה שלנו והופכת אותנו מצודקים לצדקנים. אבל אנחנו מסכימים שאין טעם להסיט את תשומת הלב מהביקורת על שערוריית מגרון”.

צדקנים. מצרים לנו את “אמצעי הביטוי הפוליטיים” (אונס!). וההסרה של קמפיין הפייסבוק רק כדי לא להסיט את תשומת הלב מהביקורת על שערוריית מגרון. לא, חלילה, כי מדובר בקמפיין שערורייתי על פי כל קנה מידה. ואותו הגו אנשים שחלקם מציגים עצמם כלוחמים לזכויות אדם. לא תצליחו. כי אתם אלופים ביצירת שערוריות משלכם. שלא נופלות מאלה שאתם יוצאים נגדן. דעתי על מגרון ידועה. פירסמתי כאן גם מאמר אורח בנושא. אבל מי שבוחרים לנהל את הקמפיין שלהם נגד אנשי מגרון באופן כזה – לא טובים מהם.

דימויי אונס ווזלין. בשביל הסולידריות.

עדכון: בינתיים הצטרף פוסט נוסף שכדאי לקרוא. וזלין. כדאי גם להזכיר, לטובת מי שלא מכירות את המקור משנות ה-70, של”סלוגן” של ה”קמפיין” הזה יש גם רפרור פורנוגרפי ברור.  אונס, אנלי ופורנו. שילוש קדוש.

מה היה לנו:
משת”פיות של הימין
פמיניסטיות של גופיות ספגטי

Read Full Post »

הפוסט הזה עוסק בשני נושאים שונים לגמרי. קורה.

בארה”ב קם ארגון חדש ששם לו למטרה את הסקסיזם בפוליטיקה. הוא יעקוב אחר התמקדות והערות סקסיסטיות כלפי מועמדות נשים בפוליטיקה. הקמפיין של הילארי קלינטון לווה ב”רעש לבן” מצד התקשורת, פרשנים פוליטיים ומעומדים אחרים, נכתב בבלוג של פרופסוריות פמיניסטיות למשפטים. לכן יש לברך על היוזמה שנועדה להשתמש בנתונים שייאספו כדי להתמודד ולשנות את האווירה המתירה התקפות על נשים. במהלך הקמפיין של קלינטון, המחאה הקולנית נגד הסקסיזם נפלה על אזניים ערלות. דוגמא אחרת היא הערה שהושמעה על-ידי שדרן הרדיו השמרן ג’ גורדון לידי כלפי שופטת בית המשפט העליון סוניה סוטומאיור: “נקווה שמושבי המפתח לא יתקיימו כאשר יש לה מחזור, או כאשר היא עומדת לקבל מחזור. זה יהיה ממש רע. אלוהים יודע מה נקבל אז”.

שתי הערות:

  • אתמול דיברתי בפאנל על גירוש הילדים של מהגרי העבודה, בפני מועצות תלמידים, מוריהם ומנהליהם בהרצליה. שמתי לב שבנות היוו את מרבית התלמידים באולם. כששאלתי אם זה אכן כך או רק התרשמות שלי, נעניתי שבכל הפעילויות של המעורבות החברתית יש רוב לבנות. “אבל לכנסת הן לא מגיעות”, הערתי. יש לכך הרבה סיבות. אבל אחת מהן היא האווירה שבה נתקלת אשה כשהיא מתמודדת לתפקיד מרכזי, וגם כשהיא ממלאת אותו.
  • אני לא חושבת שיש אשה דעתנית שלא נתקלה במתקפות מכוערות ואגרסיביות במיוחד, שלא ננקטות באותם טון ועוצמה כלפי גברים המתבטאים או פועלים באותו אופן. וזה נכון גם לרשת: דברים שנכתבים בידי נשים זוכים פעמים רבות לקבלת פנים ארסית הרבה יותר.

אז מה לא אהבתי?

קודם הדברים הטובים. לבד בברלין הוא ספר סוחף. כתוב בתנופה, קריא מאוד. אבל משהו הפריע לי. וכשניסיתי לחשוב מה הבנתי שזה מזכיר לי קצת כתיבה מגויסת. בסגנון הקומוניזם של פעם. יש טובים ורעים, שחור ולבן, והכתיבה מעוטרת בהמון סימני קריאה. הדמויות שטוחות, אין כניסה לעומקן ולמוטיווציות שלהן. ותנופת הכתיבה מביאה איתה גם סוג של שטחיות. גם כשיש תובנות חשובות ומעניינות לגבי החיים תחת המשטר הנאצי ומעלליו – הסופר לא מרשה לנו לנוח, להתעכב רגע. להרהר. הוא מיד רץ קדימה, עובר על זה ואיתו אנחנו. אולי זה קשור לכך שפאלאדה כתב את זה ב-24 יום. אם משווים את זה, למשל, לברלין אלכסנדרפלאץ, מבינים את ההבדל.

אז זה לא שזה לא ספר טוב. אבל זאת לא יצירת מופת. וככל שהרעש סביבו גדל מגיעים לקריאה עם יותר ציפיות וציפיות הן מתכון לאכזבה, כידוע. כשהתיישבתי לקרוא תמיד גמעתי את הספר בקלות עוד ועוד. אבל הוא לא היה מהספרים שחיכיתי להגיע הביתה לשם כך או לרגע פנוי כדי לעשות זאת. 671 העמודים שלו לא היוו מכשול עבורי, אבל אם אתם קוראים איטיים ומתלבטים אם ממש תחמיצו משהו אם לא תקראו את מה שכולם מדברים עליו עכשיו – אומר בזהירות שלדעתי לא.

 

Read Full Post »

רשות השידור האיטלקית העבירה מתפקידן קרייניות רצף כדי להחליפן בצעירות ויפות יותר. הקרייניות המודחות הן זקנות של ממש: הן הגיעו לגיל המופלג של 38.

בגברים בגיל העמידה, ואף קשישים של ממש, מתגאה כל טלוויזיה. הם משדרים אמינות ויוקרה. שיער מכסיף בצדעיים הוא כמעט בגדר נכס על המסך. אבל נשים נועדו להיות יפות ולשתוק (או במקרה הזה לדקלם "ערב טוב גבירותי ורבותי"). זוכרים איך כרמית גיא הועברה מתפקידה כקריינית חדשות בשל "הופעה שאיננה עוברת מסך"?

במקרה שאי-אפשר לפטר נשים כי הן מתקופת האבן של לפני החוזים האישיים, והשיפוץ המאסיבי שלהן לא צולח, הן נדחקות לשוליים, לשעות מעוטות צפייה.

מצפייה ברשתות ה-BBC וה-CNN עולה מגוון מרענן של קרייני חדשות מבחינת מוצאם, מינם וגילם. זהו מסר חברתי חיובי שלרשת טלוויזיה ציבורית צריך להיות תפקיד בטיפוחו.

חלק מן הקרייניות האיטלקיות, על-פי הידיעה,* השיבו מלחמה שערה על המסך. קריינית אחת חרגה מהשורות המוכתבות לה והעזה לומר כי לא תופיע יותר, ולא מבחירתה. אחר-כך היא פרצה בבכי בשידור ישיר (איך לא, מדובר באשה רגשנית, בסופו של דבר). רשות השידור האיטלקית עדיין חוקרת איך לא הוחשך המסך לאלתר מרגע שהתאפשר "שימוש פרטי בכלי תקשורת ציבורי". לי נראה שבמקרה הזה צריכה הרשות עצמה להיחקר לא רק בשל סקסיזם אלא גם בשל אג'יזם.

[היה פעם סרט מופלא ששמו "הנוער לשלטון". בסוף הסרט, לאחר שהושלמה המהפכה, וכל בני ה-30 ומעלה רוכזו במוסדות מיוחדים, מתבודד הגיבור (כריסטופר ג'ונס הנהדר) באיזו פינת טבע, עֵד למשחק בין נערים שהופך עד מהרה לריב שבמהלכו זורק אחד מהם: "אנחנו נוציא מהמשחק כל מי שמעל גיל 14"…]

* עקב תקלה בעדכון מהדורת האינטרנט של הארץ של יום חמישי 2.10, לא ניתן לקשר לידיעה

Read Full Post »